ראש השב"כ הוא (גם) ״עובד״

סוגיית הפסקת כהונתו של רונן בר מתפקיד ראש השב״כ הנה בעיקרה סוגייה חוקתית ומנהלית מבחינה משפטית. כך גם עוצבו הטיעונים בעתירות השונות שהוגשו לבית המשפט העליון. ואולם, היבט אחד שלא ניתן לו די דגש בשיח שהתקיים בנושא וכן בעתירות שהוגשו, הנו העובדה כי בין רונן בר לבין המדינה חלים, הלכה למעשה, יחסי עובד-מעסיק, מה שמכניס אל תוך הפרשנות החוקתית והמנהלית סוגיות מעולם דיני העבודה.

שתי סוגיות מרכזיות שנמצאות בלב השיח המשפטי על שארע נצבעות אחרת כאשר מביאים בחשבון את יחסי העבודה בין הצדדים בבחינת הדין במקרה פיטוריו של רונן בר. הסוגייה המשפטית הראשונה היא החלטת ממשלה 4062 אשר נתקבלה בשנת 2008 ועודכנה בשנת 2017, הקובעת הסדרים לקציבת תקופת כהונתן של נושאי משרה בכירים בשירות המדינה. החלטה 4062 אף קובעת מהן הנסיבות שבגינן ניתן להפסיק את הכהונה במהלך קדנציה או הפז״ם (ביניהם ״קיומו של משבר אמון חריף ומתמשך, או קיומם של חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין  נושא  המשרה הבכיר  לבין  הממונים עליו, היוצרים  מצב המונע תפקוד יעיל ותקין״), וכן את הפרוצדורה בה יש לפעול בעת הפסקת עבודה טרם הסתיים פרק הזמן האמור (המלצת הוועדה המייעצת למינוי בכירים). מנקודת המבט של דיני העבודה, החלטה זו עולה כדי קציבת חוזה העבודה לתקופה מוגדרת מראש, מה שמכונה ״חוזה לתקופה קצובה״ שהנו חוזה שלרוב לא מתאפשרת הפסקתו טרם סיום התקופה הקבועה בו, אלא בנסיבות חריגות שהצדדים קבעו מראש (כפי שנעשה כאן במסגרת ההחלטה).

בניגוד לחוזה עבודה שלא לתקופה קצובה אותו ניתן להפסיק במתן הודעה מוקדמת ובכפוף לכללי הגבלת הפיטורים הקיימים בדין ובשירות המדינה, הרי שחוזה לתקופה קצובה נמשך לאורך התקופה כולה ומייצר יחסי עבודה יציבים, לזמן שהוגדר, עבור שני הצדדים למערכת יחסי העבודה. במקרה של בכירים בשירות המדינה, מטרת החוזה לתקופה קצובה והדרישה כי הוועדה המייעצת למינוי בכירים היא שתציע את הפסקת הכהונה, נועדו לאפשר לבכירים אוטונומיית פעולה רחבה והגדלת שיקול דעת עצמאי בעת ביצוע תפקידם, על מנת שיוכלו לקיימו במקצועיות הנדרשת ללא השפעות פוליטיות. תכלית זו של ההחלטה, כמו גם היות החוזה קצוב, חשוב שתעמוד אל מול עיני בית המשפט העליון בבואו לפסוק בסוגייה ולבחון את פרשנות המונחים הקבועים בהחלטת הממשלה להפסקת כהונה קצובה. היא אף משליכה על חשיבות כינוס הוועדה על ידי נציבות שירות המדינה, דבר שלא נעשה בפועל.

הסוגייה המשפטית השניה המושפעת מהיות מערכת היחסים יחסי עבודה הנה דיני הפיטורים החלים על הפסקת חוזה העבודה. החלטת הממשלה 4062 קובעת בצורה ברורה, כי היא אינה גורעת מדינים הקיימים בכל הנוגע לפיטורים משירות המדינה, פרשנות הנובעת גם מדיני העבודה עצמם שהנם קוגנטים כך שהחלטת הממשלה יכולה רק להוסיף עליהם ולא לגרוע. המשמעות הנה כי אם ישנו מנעד של דרישות שימוע החלים מכוח המשפט המנהלי, הרי שכאשר מדובר ביחסי עבודה מדובר בדיני שימוע מוקפדים ביותר, דבר שאף בתי הדין לעבודה עומדים עליהם ללא סייג. דיני שימוע מחמירים אלה כוללים: 1. חובת מתן נימוקים מלאים ומפורטים לגבי הסיבות לפיטורים. אין די באמירות כלליות ובלתי מנומקות ומוסברות; 2. מתן הזדמנות נאותה בחפץ לב לשמוע את עמדת העובד לגבי המחשבות על סיום העסקתו, תוך כוונה מראש לאפשרות לשנות דעה זו. הפסיקה חזרה והדגישה כי דרישת השימוע אינה פורמאלית גרידא אלא שזו דרישה מהותית, כאשר מטרת ההליך אינו סימון v על השימוע, אלא נועד במפורש לבחון את כלל נסיבות המקרה, לרבות עמדת העובד לעומק ואולי לחזור מהכוונה לפטרו.

לפיכך, בעת בחינת הליכי השימוע שנעשו לרונן בר יידרש בית המשפט העליון לבחון את הדברים לאור עקרונות משפט העבודה. בית המשפט העליון יידרש לבחון מהו שימוע כדין במקרה כגון זה. האם שימוע בפני 38 אנשים שכבר ננעלו בדעתם עולה על הדרישה האמורה? האין זו הסיבה שנקבעה בהחלטת הממשלה שהוועדה המייעצת תגבש את עמדתה רק לאחר שנתנה לנושא המשרה הזדמנות להשמיע דברו בפניה? במידה ולא, כיצד ניתן לקיים שימוע כדין בנסיבות כגון אלה ומה תפקיד הוועדה למינוי בכירים? זאת ועוד, במקרים בהם לא התקיים שימוע כדין בתי הדין לעבודה נוטים לאכוף את יחסי העבודה עד לקיומו של שימוע נאות, דבר שאף מצופה שיקרה במקרה של רונן בר.

אין מחלוקת כי הדיון המרכזי בסוגיית הפסקת כהונתו של רונן בר מצוי בתחומי המשפט החוקתי והמנהלי, אך דיני העבודה חייבים להיות חלק מרכזי מהפרשנות הנדרשת. יש חובה אמיתית למדינה ולמוסדותיה לעמוד בדרישות דיני העבודה שכן סטייה מהם מסמנת הן הפרת הזכות הטבעית של כל אדם על פי כללי המינהל התקין והן מדרון חלקלק בו כל עובד מדינה יהיה עשוי למצוא עצמו תחת פגיעה בתנאי עבודתו במידה והדין לא מקוים.