מהן בעצם ״זכויות יסוד״?

פילוסופים של המשפט מסבירים: מהן ״זכויות יסוד״? הסבר תמציתי, תיאורתי, עם חיבור למשמעויות שצפויה להיות לרפורמה המשפטית.

[פורסם קודם במסגרת פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה - כאן]

זכויות יסוד

מהן זכויות במשפט ומה תפקידן?

זכות היא מעטפת משפטית המגנה ומבטיחה אינטרסים ובחירות של בעלי אותה זכות מפגיעה או מהתערבות. לדוגמא, הזכות שאחרים לא יפגעו בנו באופן רשלני או מכוון שומרת על שלמות גופנו ורווחתינו הפיסית – זכות שבצידה חובה של אחרים כלפינו, לא לפגוע בנו בצורה זו.

איזה משטר מקדש זכויות?

בהתחשב שטבעה של זכות הוא להבטיח בחירה או להגן ולקדם אינטרסים, זכויות משתלבות יפה במערכות משפט המבקשות להעמיד את שגשוג היחיד במרכזן. מערכת משפט המושתתת על זכויות הופכת את חירות הבחירה ואת רווחת היחיד לשיקולים משפטיים כבדי משקל בהתנהלות המשטר והחברה. מאותו הטעם ממש, מערכות משפט המבקשות להעמיד במרכזן לא את רווחת היחיד אלא ערכים אחרים – למשל ערכים דתיים, אינטרסים קבוצתיים (כגון הלאום) או טובתם של אישים ספציפיים (כגון מנהיגי המדינה) – על פי רוב מקמצות בהכרה בזכויות של פרטים.

זכויות כשיקולים משפטיים ״מיוחסים״

בכדי להבין את חשיבותן של זכויות במשפט, יש להבין את תפקידן בהכרעות משפטיות. כאשר זכות מגינה על חירות הבחירה או על אינטרס מסוים של בעל הזכות, משמעות הדבר שאותה בחירה או אינטרס זוכות להגנה משפטית מעבר לערכן הסגולי. דהיינו, הזכות מגנה על אינטרסים של בעל הזכות אפילו כאשר ערכם פחות מערכם של שיקולים מתחרים. לדוגמא, האינטרס של אדם בשליטה על גופו או בצו מצפונו כולל את הבחירה לסרב להתחסן כנגד מחלה מדבקת. הגם שזו בחירה חשובה, במאזן ערכים נדמה שערכה של אותה בחירה נמוך יחסית כאשר היא נשקלת מול ערכם המצטבר של האינטרסים של מאות אלפי אנשים אחרים שלא לחלות במחלה מסוכנת. יחד עם זאת, הגם שטובת הרבים בבריאותם גוברת במאזן האינטרסים על האינטרס של היחיד בשליטה על גופו, מקובל לחשוב שזכותו של אדם על גופו אוסרת על המדינה להזריק לאותו אדם חיסון בכוח (לפחות בנסיבות מסוימות, כגון אלו ששררו בשיא מגפת הקורונה). האופן בו המשפט מתגבר על מאזן האינטרסים במקרים מסוג זה הוא על ידי מתן מעמד מיוחס לאינטרסים או לבחירות מסוימות, בדמותן של זכויות. למשל, בזכותו של אדם על גופו. במילים אחרות, זכויות הן האמצעי דרכו המשפט מבטיח שרצון או טובת החברה או הרוב לא ימחצו את היחיד, גם במחיר לאינטרס הציבורי או במונחי רצון הרוב.

יחד עם זאת, מכך שזכויות מעניקות ייחס מיוחס לבחירות ואינטרסים לא נובע שהם תמיד גוברים על שיקולים מתחרים. בעצם, נדיר שהמשפט מכיר בזכויות שהן מוחלטות וגוברות על כל שיקול מתחרה באשר הוא (דוגמא לזכות מוחלטת היא הזכות לחופש המחשבה, שמופיע למשל באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, עליה חתומה ישראל). במילים אחרות, על פי רוב יש מגבלה על ״הייחוס״ שהמשפט מעניק לבחירות ואינטרסים של יחידים גם כאשר הם מוגנים על ידי זכויות.

זכויות יסוד

ישנן במשפט זכויות שהמשפט מגדיר כבעלות ״ייחוס״ מוגבר. זכויות אלו נקראות ״זכויות יסוד״ או ״זכויות חוקתיות״, ומשמעותן היא שנדרשים שיקולים כבדי משקל במיוחד בכדי שהמשפט יאפשר לפגוע באינטרסים ובבחירות המוגנות על ידי אותן זכויות. על פי רוב, זכויות אלו הן זכויות שפרטים מחזיקים כנגד המדינה ומוסדותיה. ההצדקה העיקרית לייחוס המוגבר שהמשפט מעניק לזכויות מסוג זה היא שהן מגינות על בחירות ואינטרסים חיוניים לקיום, כבוד, ושגשוג אנושי. בנוסף לטובת בעל הזכות, הייחוס של זכויות יסוד לפעמים מוצדק גם על ידי אינטרסים חיוניים של טובת הכלל, למשל במקרה של זכויות המאפשרות משטר דמוקרטי, כגון הזכות לחופש ביטוי או הזכות לבחור ולהיבחר.

במשפט הישראלי, לאורך השנים בתי המשפט פסקו שזכויות מסוימות הן זכויות יסוד (דהיינו זכויות בעלות מעמד חוקתי), כגון הזכויות לחופש הביטוי או לשוויון. כך גם בחקיקת הכנסת, וזאת בראש ובראשונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שקובעים שיש זכויות שאין לפגוע בהן אלא בחוק העומד בדרישות הקבועות באותן חוקים. בין היתר, זכויות אלה כוללות את הזכות לכבוד האדם, לחיים, לחירות, לשלמות הגוף, לקניין, לחופש תנועה, לפרטיות, ולחופש העיסוק. הזכויות הללו הן מאוד כלליות, אולם מהן נגזרות זכויות קונקרטיות יותר, כגון הזכויות לחופש הדת, לחופש ההפגנה, לשוויון, לגישה למים, לאספקת חשמל, לחינוך, לשירותי בריאות ועוד.

אז מתי המדינה יכולה בכל זאת לפגוע בזכות יסוד?

כאמור, משמעות המעמד המיוחס של זכויות היא שבכדי להצדיק פגיעה בזכות אין די בכך שהשיקולים לטובת הפגיעה יהיו חשובים יותר מהבחירות או מהאינטרסים עליהם הזכות מגנה. וכשמדובר בזכויות-יסוד, הדברים נכונים שבעתיים. אז מתי המשפט בכל זאת מתיר לפגוע בזכות יסוד? מתי למשל טובת הכלל או רצון הממשלה לקדם מדיניות מסוימת יגברו על זכות יסוד? שיטות משפט שונות מאמצות טכניקות שונות להכרעה במצבים של התנגשות בין זכויות לבין שיקולים כבדי משקל אחרים. המכניזם המרכזי בו בחר המשפט הישראלי (כמו גם המשפט הקנדי) נקרא ״פסקת ההגבלה״, שהיא נוסחת איזון המנויה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בקצרה, על פי פסקת ההגבלה אין פוגעים בזכויות יסוד אלא בחוק, ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

הרפורמה המשטרית וזכויות היסוד

הרפורמה מאפשרת לכנסת להחליט לפגוע בכל זכות, גם אם בית המשפט סבר שאין הפגיעה עומדת בפסקת ההגבלה. דהיינו, לפי הרפורמה ניתן לפגוע בזכות יסוד כל אימת שיש רוב בכנסת לעשות כן, גם אם הפגיעה אינה לתכלית ראויה או אינה מידתית. בעצם, כל עוד הממשלה תשיג את תמיכתם של 61 חברי כנסת היא תוכל לפגוע בכל זכות – גם הזכות היסודית ביותר – בכל עוצמה ובצורה הכי קיצונית, ולא תהיה לזה שום השלכה על תוקפו של החוק. מהלך זה מחולל שינוי בסיסי בערכי היסוד של המשפט הישראלי. הוא מחליף משטר שאבני הפינה שלו הן שילוב בין רצון הממשלה לקדם מדיניות לבין חירות, כבוד האדם, ושגשוג היחיד, למשטר אשר מכפיף באופן מלא את היחיד לרצון הממשלה והרוב הפרלמנטרי. מבנה משטרי כזה הוא בסיס לשלטון סמכותני. ובאופן טיפוסי שלטון סמכותני פוגע בזכויות חברי וחברות קבוצות שאינם חלק ממערך הכוחות של הממשלה. כמו כן, משטר כזה כמעט תמיד מקדם חקיקה הפוגעת בזכויות דמוקרטיות (כגון חופש הביטוי, חופש העיתונות, והחופש לבחור ולהיבחר), וזאת במטרה לבצר את השלטון מפני החלפתו בבחירות. ולכן, הרפורמה המשטרית תוביל בסבירות גבוהה למסמוס בפועל של הדמוקרטיה הישראלית.