מה להצביע כדי להילחם בכיבוש

[פורסם קודם ב- ״שיחה מקומית״ 12.10.2022]

אני מאמין שהכיבוש וכל מה שקשור בו אמור להיות הסוגייה המרכזית בבחירות הקרובות, כמו בכל בחירות. אין, כמובן, מחסור בעניינים חשובים נוספים, ואיני מזלזל בחשיבותם. אבל המחשבה שאפשר להמשיך להשליט משטר אפרטהייד על מיליוני אנשים מבלי שזה יהיה אפילו נושא משמעותי בבחירות; המחשבה שההכרעה בעניין השטחים הכבושים והיושבים בהם היא עניין ישראלי פנימי; הקבלה השקטה של זה שברור שלפלסטינים תושבי ותושבות השטחים עצמם אין כל מעמד בדיון הזה; ההשפלות במחסומים ולא רק בהם; הפשיטות והמעצרים הליליים; האלימות המתנחלית התדירה והמחמירה – כל אלה דורשים במפגיע להעלות את הכיבוש והמלחמה בו על ראש שמחתנו, עכשיו ותמיד.

כמובן, לא כולם יסכימו עם הפסקה הזו. אבל השאלה שאני מבקש לדון בה כאן היא כיצד אמורה להצביע מי שכן. בפרט, אני מבקש לדון בטיעון ספציפי שנפוץ במעגלי שמאל מסויימים. לפי הטיעון הזה, ממשלת בנט-לפיד של השנה האחרונה, אף אם היו לה יתרונות והישגים מסויימים, מציגה רקורד מביש במיוחד בכל הנוגע לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים בשטחים הכבושים. הפרת הסטטוס קוו בהר הבית, פעולות אחרות במזרח ירושלים, התרת הרסן המוחלטת מהקיצונים והפרועים שבמתנחלים, הטיהור האתני (בחסות בג"צ) של מסאפר יטא, עלייה מבהילה במספר ההרוגים והמעצרים המנהליים – כל אלה מאפיינים, כעניין עובדתי פשוט, את תקופתה של "ממשלת השינוי". נתניהו היה רע מאוד לפלסטינים בשטחים הכבושים, כמובן, אבל – כך הטיעון הזה – מעולם לא היה רע עד כדי כך. לכן, אף אם יש נימוקים אחרים, כבדי משקל, להצבעה נגד גוש נתניהו, דווקא מי שמעמיד בראש סדרי הקדימויות שלו את הכיבוש אמור לא להתרשם מהם. מי שסבורה שהכיבוש והמלחמה בו הם הנושא החשוב ביותר אולי לא אמורה לתמוך בנתניהו, אבל היא ודאי לא אמורה, לפי הטיעון הזה, לתמוך במפלגות "ממשלת השינוי". אולי אין היא אמורה להצביע כלל.

הטיעון הזה מבוסס, למרבה הבושה, על טענות עובדתיות מדוייקות. הרקורד של ממשלת השינוי בכל הקשור בכיבוש הוא אכן מחפיר, וייתכן בהחלט שהוא רע יותר מהרקורד המקביל של ממשלות נתניהו. בכל זאת, הטיעון הזה שגוי באופן מסוכן.

ההשוואה הרלבנטית, לצורך הצבעה רציונאלית שמונעת מחשיבות המלחמה בכיבוש, אינה בין רקורד הכיבוש של "ממשלת השינוי" וקודמותיה. היא גם לא ההשוואה בין רקורד הכיבוש של "ממשלת השינוי" והממשלה, תהא אשר תהא, שתוקם אחרי הבחירות. החלטה רציונאלית מבוססת על השוואת האופציות החלופיות שעומדות על הפרק, אלה שההחלטה עשויה להשפיע על איזו מהן תתממש. לכן, ההשוואה הרציונאלית היא בין הרקורד המשוער בעניין הכיבוש של הממשלה שיקים נתניהו (אם יזכה להקים את הממשלה הבאה), לבין הרקורד המשוער בעניין הכיבוש של ממשלה חלופית שתוקם על-ידי הגוש המכונה "גוש המשאל מרכז" (אם יזכה הגוש הזה להקים ממשלה). וכשברור שזו ההשוואה, ברור כיצד אמור להצביע המתנגד לכיבוש. ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-דרעי-בן-גביר תהיה רעה בהרבה בכל מה שקשור להתעללות בפלסטינים בשטחים מממשלת שמאל-מרכז.

המחשבה שאין זה כך מבוססת על האשליה שהדברים יציבים: שנתניהו ימשיך להיות רע כשהיה (אבל לא רע יותר), שלפיד-גנץ ימשיכו להיות רעים כשהיו (אבל לא פחות), ועל כן שההשוואה בין ממשלת השינוי לממשלות נתניהו רלבנטית להחלטה בבחירות הקרובות. אבל אין שום טעם לחשוב שהמצב יציב באופנים הללו. אין לי אשליות לגבי לפיד וגנץ – הם לא יראו פתאום את האור (או יותר נכון, את החושך שבכיבוש), ולא ימצאו את המוטיבציה והאומץ להילחם בו אלא אם הנסיבות יכופפו את ידיהם לעשות כן. אבל נתניהו – לגבי ממשלתו העתידית (אם תקום) אנחנו יודעים דבר או שניים. ממשלה כזו תהיה גרועה עשרות מונים מקודמותיה, בענייני הכיבוש ולא רק בהם. היא תהיה משולחת רסן. שותפיו יהיו גזעניים, אלימים, ובטוחים בעצמם מתמיד. תחת שרים כאלה, האלמנטים המתועבים יותר בכוחות הבטחון ירימו ראש עוד יותר משהם עושים זאת כעת. אופציות מטורפות יהפכו להצעות לגיטימיות לכאורה על שולחן הממשלה. נתניהו מודל 2023 – תחת חרב משפטית מתהפכת, אחרי גלות טראומטית מבלפור, כשהוא חב את חייו לקיצונים שבקיצונים – אינו נתניהו מודל 2013. שותפיו שונים. הנסיבות שונות. שומרי הסף חלשים הרבה יותר (ויהיו חלשים עוד יותר). אמנם בג"צ מראה פחות ופחות עניין בהגנה על קרבנות הכיבוש והדיכוי, אבל השלילה אף של ההגנה החלשה הזו לא תועיל להם. ייתכן גם – כפי שטענה עמירה הס לאחרונה – שהדינמיקה של כיבוש, דיכוי, נישול ואפרטהייד היא מעצם טיבה דינמיקה של התגברות. אינני יודע. אבל גם אם אין זה כך, בכל זאת ברור שהניסיון ללמוד מזה שנתניהו של העבר היה גרוע פחות מממשלת השינוי לכך שנתניהו של העתיד יהיה גרוע פחות ממשלת השינוי של העתיד – הניסיון הזה נאיבי ובלתי מבוסס.

השאלה שעליך לשאול את עצמך, השאלה שעלייך לשאול את עצמך, מתוך עמדה ששמה את הכיבוש במרכז, היא איזו ממשלה תהיה גרועה פחות – ממשלת נתניהו 2023 או ממשלת לפיד-גנץ 2023. ואם את משיבה כמוני – שממשלת נתניהו 2023 תהיה גרועה הרבה יותר, על אף שגם ממשלת לפיד-גנץ 2023 תהיה רעה מאוד מבחינת המאבק בכיבוש וקיפוח זכויותיהם של הפלסטינים בשטחים – את מבינה שראשית, את חייבת להצביע, ושנית, את חייבת להצביע למפלגה שמגדילה את הסיכוי לממשלת לפיד-גנץ. זו יכולה להיות המפלגה הציונית היחידה שעוד מדברת (מעת לעת) על הכיבוש. זו יכולה להיות מפלגה לא ציונית (אבל כזו שיש לה סיכוי של ממש לעבור את אחוז החסימה). זו אפילו יכולה להיות מפלגה ציונית שמתעלמת מהכיבוש – אם הצבעה לה מגדילה את הסיכוי של ממשלה שתהיה גרועה פחות במונחים אלה מממשלת נתניהו 2023.

מי שמעמיד את המלחמה בכיבוש בראש סדר העדיפויות הפוליטי שלו חייב – גם מתוך כאב – להצביע באופן שמקטין את הסיכוי לאסון של ממשלת נתניהו 2023.