כיצד לנהוג במלחמה בעזה בתנאי אי-וודאות: פרופ׳ אנוך מגיב לתגובתו של פרופ׳ בני פורת

אני מודה לפרופ' בני פורת על התייחסותו לטיעון שלי. אני טענתי שיש טעם טוב להאמין שההחלטות של מקבלי ההחלטות הבכירים לוקות בימים אלה בהטיה חזקה לכיוון ייחוס משקל-חסר לחייהם של אזרחים חפים בעזה, ושעל כן על מקבל החלטות בדרגים זוטרים או דרגי ביניים לתקן בכיוון ההפוך – ובכל מקרה של אי ודאות, להוסיף למכלול שיקוליו/ה את העובדה שככל הנראה הדרגים שמעליו נתנו משקל-חסר לחייהם של אזרחים בעזה. (את אותו היגיון אפשר להפעיל גם, כמובן, על צפי ההטיות של הדרגים שמתחתיך.)

בתשובתו, מעלה פרופ' פורת שלוש נקודות. להלן אני דוחה אותן אחת לאחת. 

ראשית, טוען פרופ' פורת, אין בסיס לטענה העובדתית לפיה סביר שמקבלי החלטות טועים יותר בכיוון של מתן משקל-חסר לחייהם של אזרחים בעזה. פרופ' פורת מדבר על "אימת הדין הבינלאומי", אלא שאין שום אימה כזו. למיטב ידיעתי, איש מעולם לא הורשע אך בגין הפרה של דרישת המידתיות בדין הבינלאומי. על כל פנים, גם הדיווחים שאנחנו שומעים מהשטח (כולל דיווחים פרטיים מאנשים שנמצאים שם), גם ההתבטאויות של בכירים, לא מותירים כל ספק לגבי כיוון הטעות הנפוץ כאן. אבל הרי דבריי לא כוונו לאנשי אקדמיה, אלא לקצינים/ות שמקבלים/ות החלטות – אז אני שב ופונה אליכם. הסתכלו מסביבכם. הניחו שהדרג שמעליכם טועה, או שהדרג שמתחתיכם עומד לטעות, ושאלו את עצמכם איזו טעות סביר יותר שטעו/יטעו – מתן משקל-יתר או מתן משקל-חסר לאזרחים בעזה. האם אתם מסוגלים בתום לב להכחיש את התשובה המובנת מאליה בעניין זה?

שנית, פרופ' פורת מדגיש שיקולים של קירבה, אולי של partiality, שיקולים שמאפשרים העדפת פגיעה (למשל) בחפים מפשע של האויב על פני פגיעה בחפים מפשע שלך. אני מוכן לקבל שיקולים כאלה, לפחות במידת מה, ומעולם לא הכחשתי אותם. אבל הם כלל לא רלבנטיים, שהרי סביר מאוד – ודאי, למען האמת – ששיקולים אלה כבר נשקלו על ידי מקבלי ההחלטות שמעליכם בהיררכיה, ויתרה מזאת, שניתן להם משקל-יתר. אשר על כן, להעמיד שיקולים אלה שוב על כפות המאזניים, לכאורה כדי לאזן את השיקול שהעליתי, יהיה מקרה ברור של double counting. השיקול היחיד הרלבנטי כאן היה אילו אפשר היה להראות שמקבלי ההחלטות נתנו משקל חסר לקירבה. זה מחזיר אותנו לשאלה העובדתית מהפיסקה הקודמת, ואיני רואה איך אפשר להתכחש לתשובה הסבירה היחידה שם. על כל פנים, טיעון נוסף ודאי אין כאן. 

שלישית, פרופ' פורת סבור שיש לתת משקל – לפחות בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות – למעמד המוסרי של הקרבנות הצפויים, וכאן הוא סבור שהעובדה שפלסטינים רבים מביעים תמיכה בחמאס ובפעולותיו ב 7.10 מתירה פגיעה נרחבת יותר בהם. את השיקול הזה חשוב מאוד לדחות. ראשית, ילדי עזה – ושוב מדהים שצריך להדגיש את הדברים הללו – חפים וטהורים ממש כילדינו שלנו. לאור המספר המבהיל של ילדים שנפגעים בעזה בימים אלה, אפשר פשוט להתרכז רק בהם. די בכך כדי להראות שהמחשבה על מעמדם המוסרי של הקרבנות אינה רלבנטית כלל. שנית, הייתי מציע להיזהר מאוד בהרחבת המידה בה לגיטימי לפגוע בפלוני אך משום שענה, בסקר כלשהו, תשובות שמרתיחות את הדם מבחינה מוסרית. חישבו, למשל, מה קו מחשבה כזה מנביע – ממש באופן מיידי – לגבי הלגיטימיות של פגיעה במיליוני יהודים בישראל שמביעים הזדהות עם מסרים ג'נוסיידליים.