החלטת בית הדין בנושא השביתה אינה סוף פסוק

החלטת בית הדין האזורי לעבודה להוציא צו מניעה כנגד השביתה בעניין מחדלה של הממשלה להסכים לעסקה לשחרור החטופים ולהפסקת אש היא שגויה, ואין לה משקל תקדימי. יש לנסות שוב להפעיל את נשק השביתה בצורה נכונה, וסביר שהתוצאות בהליך משפטי נוסף יהיו שונות.

כחלק מהמאבק לעסקה שתביא לשחרור החטופים והפסקת אש, מזה זמן רב הופעלו לחצים רבים על ההסתדרות הכללית לקיים שביתה כללית. החלטת בית הדין האזורי לעבודה, לפני ימים ספורים, להוציא צו מניעה כנגד השביתה שעות ספורות לאחר שהחלה, לוותה מטבע הדברים במפח נפש כבד למחנה המאבק. אולם חשוב לשים לב: ההחלטה של בית הדין שגויה, ואין לה משקל תקדימי. אפשר וצריך לנסות שוב להפעיל את נשק השביתה, ולעשות זאת בצורה נכונה יותר, וסביר שהתוצאות בהליך משפטי נוסף יהיו שונות.

עד לפני שלושה עשורים שלטה בפסיקה הבחנה דיכוטומית בין שביתה כלכלית (מותרת) לפוליטית (אסורה). הדוגמא הבולטת לשביתה פוליטית התעוררה בפסק-הדין בעניין חטיב, שעסק בשביתת מחאה של הציבור הדרוזי ברמת הגולן כנגד החקיקה שסיפחה את הגולן לישראל ב-1981. מורים שנעדרו למשך חודשים מבתי הספר כחלק מאותה מחאה לא זכו להגנה של דיני השביתה, ונחשבו כמי שהתפטרו מעבודתם. אולם כמה שנים לאחר מכן, בפסק דין בזק משנת 1995, הבהיר בית המשפט העליון שגם שביתה כנגד הריבון יכולה להיות לגיטימית ולזכות להגנה של דיני העבודה. כאשר הממשלה או הכנסת מקבלים החלטות שפוגעות בזכויות עובדים, אין הצדקה לשלול מהעובדים וארגון העובדים שמייצג אותם את כוח השביתה. באותה פרשה נקבעה הבחנה בין פגיעה ישירה בזכויות העובדים (נושא ש״קשור ישירות לתנאי עבודתם״) לפגיעה עקיפה אך ברורה דיה (נושא ש״משפיע [על תנאי העבודה] באופן ישיר״). אם הפגיעה ישירה, הרי שמדובר בשביתה כלכלית ומותרת לכל דבר. אם הפגיעה עקיפה יותר, הפסיקה תסווג כ״מעין-פוליטית״, וככזו תהיה מותרת אבל למשך זמן מוגבל. בפרשת בזק עצמה, העובדים ביקשו לשבות כנגד הצעת חוק שפתחה את שוק התקשורת לתחרות בהקשר של שיחות בינלאומיות. בית המשפט סבר כי לא הוכח שהחקיקה תוביל לפגיעה ישירה בזכויות העובדים, בין השאר מהטעם שעובדי בזק נהנו מביטחון תעסוקתי מכוח חוק והסכמים קיבוציים. אבל התקבלה הטענה שמדובר בשביתה מעין-פוליטית. באותו מקרה נפסק, ששביתה כזו מותרת אך תוגבל למספר שעות.

לא נדרש זמן רב כדי להבין, ששביתה שמוגבלת מראש למספר שעות היא חסרת ערך. היא לא מהווה איום על המעסיק. ומנגד, הלכו והתרבו המקרים שבהם החלטות של הממשלה והכנסת מובילות לפגיעה בעובדים, בין אם במישרין או בעקיפין. בתי הדין לעבודה הכירו בחשיבות של זכות השביתה במקרים אלה, ופיתחו את דיני השביתה המעין-פוליטית. בעקבות פסיקה של בית הדין הארצי בעניין חברת החשמל (משנת 2007), ושורה של פסקי דין מאז, הדין הוא ששביתה מעין-פוליטית אינה מוגבלת מראש לזמן נתון. כמו כל שביתה, היא כפופה למבחני המידתיות, באופן שאם בנסיבות המקרה ישנה חריגה מהמידתיות, בית הדין יוציא צו מניעה ויעצור את השביתה. ההבדל בין סיווגי השביתות הוא שבשביתה מעין-פוליטית, ההגבלה תהיה מחמירה יותר, בהשוואה לשביתה כלכלית ״טהורה״. אבל בהחלט אין הגבלה לשעות או לימים ספורים. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ובפרט מה אורך השביתה שנדרש (באופן מידתי) כדי להשיג את מטרותיה.

באופן תמוה, החלטת בית הדין האזורי מיום שני כלל אינה מאזכרת את המונח ״שביתה מעין-פוליטית״, אף שהפסיקה בעניין זה היא לב העניין. כמו כן, מצוין בהחלטה שכאשר מדובר ב״שביתת מחאה״ (כנראה שבכך התכוונה השופטת לשביתה מעין-פוליטית) היא מותרת למשך שעות ספורות בלבד. כאמור לעיל, זה אינו הדין בישראל. בית הדין כשל בכך שלא נכנס לעומק השאלה אם מדובר בשביתה מעין פוליטית, ובהנחה שזה הסיווג הנכון, היה עליו להתיר את המשך השביתה עד שתשיג את מטרותיה, כל עוד אינה חורגת מהמידתיות.

פסק דין של בית דין אזורי אינו מהווה תקדים. גם לא היה טעם לערער עליו, כי ממילא אם תוכרז שביתה נוספת במסגרת המאבק הנוכחי, יהיה צורך לבחון אותה מחדש לפי העובדות הרלבנטיות לאותה הכרזה.

לגופו של ענין, המצב הנוכחי שבו הממשלה מתנהלת בצורה מופקרת, משיקולים שאינם עניינים ואינם לטובת המדינה, תוך התעלמות מכל גורמי המקצוע, ולעיתים קרובות בניגוד לחוק, מסכן את כולנו – לא רק כאזרחים אלא גם כעובדים. הסירוב לעסקה שתוביל לשחרור החטופים לא רק פוגע קשות בחטופים ומשפחותיהם, אלא גם מונע את סיום המלחמה ואת חזרת המדינה והמשק לשפיות. ברורה ומוכחת הפגיעה הכלכלית כתוצאה מכך. מבחינת העובדים, צפויים פגיעה בשכר, פגיעה בפנסיות, ואובדן מקומות עבודה – פגיעות שילכו ויחריפו ככל שהמלחמה מתארכת. את כל אלה צריך להדגיש בפעם הבאה בהכרזה על השביתה (ועדיף, כדי לעמוד בפרוצדורה הנדרשת, בהכרזה מקדימה על סכסוך עבודה).

זאת ועוד: ישנן קבוצות משמעותיות של עובדים שנפגעות באופן ישיר מהתנהלות הממשלה ומבחינתן השביתה יכולה להיות מסווגת כשביתה כלכלית. כך העובדים בדרום ובצפון שפונו ומקומות העבודה שלהם נסגרו. כך, למשל, גם מורים ומרצים שנמצאים תחת איום של ״חוקי השתקה״. הפסיקה מכירה גם ב״שביתת אהדה״ (סולידריות עם עובדים אחרים) כלגיטימית, כאשר שביתה כזו תיחשב כלכלית. כלומר, אם עילת השביתה כוללת סולידריות עם קבוצות עובדים שנפגעות באופן ישיר, השביתה תוכל להיות ארוכה אף יותר.

ישנן גישות שמבקרות את ההחרגה של שביתה פוליטית מהגנת דיני העבודה. ניתן לטעון כי בשל הכשלים הדמוקרטיים הידועים, ראוי לאפשר שביתות גם בנושאים ״פוליטיים״ כאיזון לגורמי כוח אחרים במסגרת איזונים ובלמים בדמוקרטיה. טענות אלה מקבלות משנה תוקף בנסיבות חריגות, כפי שאנו מצויים בהן, כאשר הכשל הדמוקרטי זועק ונזקיו איומים. יש היגיון רב בכך שהמשפט יאפשר לכוחות כגון ארגוני עובדים לאזן את הכוח המופרז שלקח לעצמו ראש ממשלה תחת כתבי אישום שפועל בניגוד עניינים. אם תהיה שביתה כללית נוספת, אפשר לקוות שהנושא יגיע לדיון בבית הדין הארצי, ואף בבית המשפט העליון, ואלה יצטרכו לתת את הדעת גם לטענות חשובות כאלה בזכות הרחבת ההגנה גם לשביתות ״פוליטיות״. בהקשר זה יהיה מקום לתת משקל למנגנונים השונים שמגבילים את כוח השביתה (הפוליטית ובכלל) – כמו העובדה שהעובדים מוותרים על שכר – ובכך מקטינים את החשש לשימוש לרעה בכוח זה. אולם כפי שהראיתי לעיל, גם לפי הדין המצוי כיום, ללא פיתוח כזה, שביתה כללית ככל הנראה תיחשב מותרת בנסיבות הנוכחיות. חשוב שההכרזה עליה בפעם הבאה תבהיר את העילות הנכונות.