הדרישה "לשחרר את הידיים" נועדה להפוך את הצבא למיליציה פרועה

[פורסם קודם ב״הארץ״, 10.10.2021]

ושוב נשמע הניגון: לוחמים מתים בגלל התייפייפותם של משפטנים; סיכונים נכפים על חיילינו רק כדי להגן על מחבלים; רק שחררו לנו את הידיים ונוכל לבצע את המשימות; תנו לצה"ל לנצח. העובדות לא משנות לממחזרי המסרים האלה: גם אם מותו של הלוחם הרלוונטי לא היה קשור בכל דרך למגבלות מסוג זה אלא לכשל מבצעי, גם אם אין מדובר במחבלים אלא בלוחמי אויב, גם אם מגבלות רבות נועדו למנוע גרימת נזק נוראי לאזרחים ולא ללוחמים, וגם אם המגבלות המשפטיות הן מקִלות מאוד ולמעשה מאפשרות גרימת נזק אדיר לחפים מפשע — כל אלה אינם מונעים מהניגון להדהד ברשתות החברתיות ומעבר להן, ואפילו להדאיג מפקדים בכירים, עד שאלה בסופו של דבר — באיחור ניכר ובחוסר התלהבות ברור — מציעים הגנה רפה על מדיניות הצבא.

אבל הניגון הזה משקף גם אי־הבנה חמורה ועמוקה יותר של היחס בין דבקות במשימה לבין מגבלות מוסריות (ובעקבותיהן גם משפטיות) על לחימה. והוא גם מאיר באור לא מחמיא את מניעיהם של המבקשים לאפשר לצבא לבצע את משימותיו, גם, ואולי בעיקר, אם הם עצמם חיילים. כדי לראות זאת, כדאי להתחיל מההתחלה.

השירות בצבא כרוך בסיכונים. הפיקוד בצבא כרוך בכפיית סיכונים על הכפופים לך. מובן שסיכונים כאלה דורשים הצדקה רצינית במיוחד. כפיית סיכונים משמעותיים על אנשים — אפילו על אנשים שהתנדבו להיות במצב שבו ייכפו עליהם סיכונים כאלה — אינה עניין של מה בכך; ומובן שברירת המחדל היא שאין לכפות סיכונים כאלה על איש. ההצדקה לכפיית סיכונים כאלה על חיילים היא תמיד אותה ההצדקה עצמה: חשיבותה של המשימה. זה נכון ברמת המשימה הספציפית: אין לכפות סיכונים על חיילים בביצוע של משימה אלא אם חשיבותה של המשימה מצדיקה סיכונים כאלה. וזה נכון גם ברמת העשייה הצבאית הכללית: את הסיכון שכרוך, למשל, באימונים באש חיה אין לכפות על חיילים וחיילות אלא אם המשימות של הצבא באופן כללי מוצדקות, אם האימון באש חיה הכרחי לביצוע המשימות הללו, ואם חשיבותן היתרה של המשימות מצדיקה את כפיית הסיכון שכרוך באימונים באש חיה.

הקביעה האם משימה היא מוצדקת, ובפרט האם היא מצדיקה את כפיית הסיכון שכרוך בה על חיילים, היא קביעה מוסדית, שנעשית על ידי דרגי הפיקוד השונים, ובסופו של דבר על ידי הדרג המדיני. כמובן, הדרגים האלה עלולים לשגות, הן טקטית, הן אסטרטגית, הן מוסרית. ולפחות במקרים אחדים של שגיאות קשות — למשל שגיאות מוסריות ברורות — קמה חובה לחייל, בכל דרג, לסרב (וכך גם עשיתי, לפני שנים רבות). אבל במקרים שבהם אין מדובר בשגיאה מסוג או מסדר הגודל כזה, כל דרג בוטח בהערכת הדרגים שמעליו לגבי חשיבות המשימות וקיום הצדקה לכפיית סיכון. ומשימות שונות חשובות באופנים שונים: משימה נקודתית יכולה להיות חשובה לשם הגנה על שרידות הכוח, או מניעת אירוע טרור שיפגע באזרחים, וכדומה. אבל שיקולים נוספים נכנסים — וחייבים להיכנס — להערכת חשיבותן של משימות. כך, למשימות רבות יש השלכות מדיניות רחבות. דרגים בכירים חייבים לשקלל השלכות אלה. ודרגים זוטרים יותר אמורים לבטוח בשקלול זה. הדבקות במשימה — אותה דבקות שמקבלת מעמד איתן במיוחד במסמכים כדוגמת "רוח צה"ל" — משמעה דבקות במשימה כפי שמשימה זו מוגדרת על ידי הדרגים הבכירים יותר, ממכלול השיקולים הרלוונטיים.

כיצד יש לחשוב, אם כן, על מגבלות מוסריות ומשפטיות על לחימה? הניחו שמפקד בדרג בינוני נדרש לתקוף מטרה כלשהי — נאמר, מתקן שמיוצרות בו חגורות נפץ — ועומדות בפניו שתי דרכים לעשות זאת: באמצעות הפצצה מסיבית שתגרום לנזק קשה ביותר לאזרחי האויב, או באמצעות שליחת כוח חי"ר, שפעולתו תגרום הרבה פחות נזק לבלתי־מעורבים, אבל היא כרוכה בכפיית סיכון משמעותי על חיילים. אם המפקד בוחר — מטעמים מוסריים ומשפטיים — בדרך השנייה, כיצד יוכל להצדיק את הסיכון שהוא כופה על חייליו? אבירי "שחררו לנו את הידיים" מבקשים להציג את הדברים כאילו במקרה כזה המפקד כופה סיכון על חייליו רק כדי להגן על אזרחי אויב (או חמור מכך, כדי לרצות משפטן מנותק). אבל הצגה זו שגויה לחלוטין. דרך אחת לראות זאת היא להקצין את התמונה: הרי לא יעלה על הדעת של אדם הגון שחובתו של המפקד לכפות כל סיכון על אוכלוסיית אויב רק כדי שלא לשלוח כוח חי"ר למשימה מסוכנת — האם בר דעת כלשהו סבור, שבמסגרת הסרת הקשירות מהידיים ראוי גם להשמיד את רצועת עזה כולה, ובלבד שלא לסכן את כוח החי"ר במידה כלשהי?

אבל כדי לחשוף את שקריותו של קו המחשבה המסוכן של "שחררו לנו את הידיים" אין צורך בתרחישי קצה. מה שמצדיק — אם משהו מצדיק — את כפיית הסיכון על החיילים, כאן כמו בכל מקום אחר, היא חשיבותה של המשימה. המגבלות המוסריות והמשפטיות הן אכן מגבלות — הן אינן מטרות או משימות עצמאיות. הרי הפצ"ר אינו מבקש לשלוח כוח ישראלי כדי להגן על אזרחים עזתיים מפני סכנות. הפצ"ר — כשהוא מבצע את תפקידו — מקפיד על מגבלות על האופנים שבהם הצבא יכול לבצע את הפעולות הנדרשות להשלמת המשימה. לכן, התיאור כאילו נכפה על חיילים סיכון כדי לעמוד בכללים מוסריים או משפטיים לגיטימיים שגוי מיסודו. הסיכון נכפה על החיילים כדי לבצע משימות נתונות. אבל הדרכים לביצוע משימות שפתוחות בפני הצבא הן רק הדרכים שעומדות בסטנדרטים המוסריים והמשפטיים הרלוונטיים. כשנשאלת השאלה אם משימה מסוימת חשובה דיה כדי להצדיק כפיית סיכון על החיילים שיבצעו אותה, השאלה שיש לשאול היא האם המשימה חשובה דיה כדי להצדיק את כפיית הסיכון שכרוך בביצועה החוקי והמוסרי. אם התשובה לשאלה זו שלילית, אין לעוות את כללי המוסר ו"לשחרר את הידיים" — במקרה כזה, יש להימנע מהטלת המשימה מלכתחילה.

כך, המשימה מוגדרת, בין השאר, על ידי המגבלות לביצועה, כפי שאלה מוכתבות על ידי דרגי הפיקוד שאמורים לשקלל את מכלול השיקולים — הטקטיים והמוסריים, המיידיים, וארוכי הטווח, המבצעיים והמדיניים. וכן, גם שיקולי "הכלה" הם בגדר השיקולים שעל דרגי הפיקוד לשקול. מי שמבקשים להתנער מהמגבלות המוסריות או ממכלול השיקולים שיחד מגדירים את המשימה אינם מפגינים דבקות עודפת במשימתם. תחת זאת, הם כופרים בה באופן מלא. הדרישה "לשחרר את הידיים" אינה דרישה להתנהלות שונה של הצבא, אלא להפיכתו למיליציה פרועה. בינה ובין דבקות במשימה אין ולא כלום.

לעתים קרובות אפשר ללמוד על מניעיהם האמיתיים של אנשים בפעולות מסוימות רק תוך התבוננות רחבה יותר, בפעולות רבות הנעשות בנסיבות שונות. רק כך אפשר להבחין בין מניעים שונים אפשריים שלא תמיד אפשר להבחין ביניהם בהתבוננות בפעולה יחידה. מי שקורא לשחרר את ידיו כדי שיוכל "לעשות את העבודה" (כאילו ה"עבודה" אינה מוגדרת גם על ידי המגבלות ש"קושרות את ידיו") חושף אגב כך שהדבקות במשימה אינה המניע האמיתי שלו, גם לא במקרים אחרים, ממש כשם שמי שמרמה כשהוא יודע שלא ייתפס חושף שגם במקרים שבהם אינו מרמה — כשיש סיכוי משמעותי שייתפס — מניעיו אינם ישרים.

הקמפיין הפרוע של "שחררו לנו את הידיים" שגוי מיסודו, אם כן, גם לשיטתם של מי שסבורים שמשימותיו של הצבא (למשל, בכפיית הסגר על עזה) מוצדקות כולן. את שקריותו של הניגון הישן הזה אפשר לחשוף גם בלי לומר מלה כמעט על הקורבנות של פעולות הצבא מעברה השני של הגדר, פעולות שהוראות הפרקליטות הצבאית לגביהן מקלות עד מאוד. וחיילים שנוטלים חלק בהדהוד הניגון הזה נחשפים כמי שמניעיהם מעולם לא היו המניעים הראויים לציות לפקודות במערכת צבאית לגיטימית.