אי-ציות אזרחי: מדריך להפרת חוק מטעמים עקרוניים ברגעי משבר

תקציר

אי-ציות אזרחי הוא בדרך כלל בלתי אלים – ודאי כלפי אנשים – וכל מה שנאמר במסמך זה מוגבל לאי-ציות אזרחי שאינו אלים.

אנו סבורים כי פעולות שעולות כדי אי-ציות אזרחי יכולות להיות חלק חשוב מהמשחק הדמוקרטי, והן חייבות להיות חלק מארגז הכלים של הגנה על הדמוקרטיה מפני המבקשים להחריבה. אנו מסיקים כי המטרה של המאבק הנוכחי ודאי חשובה דיה כדי שצעדים לקידומה (במגבלות על סוג הצעדים המותרים) לא יראו בגבולות הפורמאליים של החוק קווים שאין בשום פנים לחצות.

1. הפרת חוק במסגרת מאבקים פוליטיים

ברגעי משבר עולות בדחיפות מוגברת השאלות האם, מתי, וכיצד ראוי מוסרית להפר את החוק במסגרת מאבקים פוליטיים. מסמך זה מציג מספר הבחנות שרווחות בספרות האקדמית, מפרט מספר שיקולים מרכזיים בתשובה על השאלות הללו, ומנסה להציע מדריך מעשי להפרת חוק מוצדקת.

נקודת המוצא כאן היא שבמקרים מסויימים אי-ציות אזרחי בלתי אלים – אף שהוא מהווה כמובן הפרת חוק – מהווה חלק מהמשחק הדמוקרטי. מדובר במהלך קיצוני יחסית בתוך המשחק הדמוקרטי, לא ב"שבירת הכלים" וחריגה מוחלטת מהמשחק הזה.

קבוצה אחת של הפרות חוק מטעמים עקרוניים היא זו שמכונה בדרך כלל סרבנות מצפון (Conscientious Objection). מקרים פרדיגמטיים של סרבנות מצפון הם מקרים בהן המסרב מבקש להיות פטור מכלל או מדיניות שאינו יכול באופן מצפוני ליטול בהם חלק. במקרים של סרבנות מצפון – או לפחות בחלקם – המסרבת אינה מבקשת לשנות את המדיניות או החקיקה הרלבנטית, אלא רק לא ליטול חלק במה שמנוגד למצפונה.

קבוצה אחרת של הפרות חוק מטעמים עקרוניים מכונה אי-ציות אזרחי[1] (Civil Disobedience). אי-ציות אזרחי הוא בדרך כלל צעד של ביטוי פוליטי, של מחאה, של מאבק, ואין הוא מונע מטעמים אישיים של בקשת פטור למי שמצפונו אינו מאפשר לו נטילת חלק בפרקטיקה מסויימת, אלא מתוך התנגדות מוסרית למדיניות או לחוקים מסויימים, ובמטרה לשנותם. אי-ציות אזרחי הוא בדרך כלל בלתי אלים – ודאי כלפי אנשים – וכל מה שנאמר במסמך זה מוגבל לאי-ציות אזרחי שאינו אלים. פעולות של אי-ציות אזרחי לעתים כרוכות בהפרת החוקים הבעייתיים מוסרית בעיני המפר, מתוך כוונה לשנותם, אבל לעתים קרובות אין זה המצב, ופעולות של אי-ציות אזרחי (שלא כמו פעולותיה של סרבנית המצפון) כרוכות בהפרה של חוקים אחרים, שאינם המטרה לדרישה לשינוי מדיניות. כך הם, למשל, רוב המקרים של חסימת כבישים כחלק ממאבק חברתי – שהרי מי שמבקש למחות כך בדרך כלל אינו מתנגד לחוקי התעבורה דווקא.[2]

הן סירוב מצפוני הן אי-ציות אזרחי מובחנים באופן חד ממה שמכונה לעתים מרי מהפכני, שנועד להביא להפיכה משטרית, בדרך כלל גם באמצעים אלימים. מרי כזה אינו בשום צורה חלק מהמשחק הדמוקרטי, ומוצדק במקרים קיצוניים במיוחד – כמו לחימה ברודן אלים. מסמך זה אינו דן במרי מהפכני.

אף שמדינות נוהגות להעניש על אי-ציות אזרחי (בניגוד ליחס סובלני יותר שהן מעניקות, לפחות לעתים, לסרבנות מצפון), בכל זאת אי-ציות אזרחי בלתי אלים הוא לעתים קרובות דרך סבירה להבעת מחאה, להבעה של מחויבות רצינית לעקרונות, למאבק נחוש. חופש הביטוי כולל גם את הזכות לבטא מסרים באמצעות מעשים, ואי-ציות אזרחי עשוי להיחשב, בנסיבות מתאימות, מימוש הזכות לחופש ביטוי, שזוכה להגנה חוקתית. לא ייפלא, איפוא, שההיסטוריה של דמוקרטיות רוויה בהיסטוריה מפוארת של אי-ציות אזרחי.

סירוב מצפוני אינו רלבנטי, לפחות לגבי רוב האזרחים/ות, כשמדובר בצעדים שננקטים עכשיו למיטוטה של הדמוקרטיה הישראלית. סירוב מצפוני הוא אופציה רלבנטית רק למי שמתבקשים ליטול חלק בצעדים אלה: מי שיש להם/ן תפקיד בפרוצדורות חקיקה, למשל. אבל לרובנו אין כרגע מצבים שמזמנים את האופציה של סירוב מצפוני. הנושא הרלבנטי, אם כן, הוא אי-ציות אזרחי – ובדרך כלל, אי-ציות אזרחי מהסוג השני, שבו החוקים המופרים אינם דווקא מטרת הדרישה לשינוי.

2. קווים מנחים לאי-ציות אזרחי מוצדק

מהתפיסה לעיל של אי-ציות אזרחי – עבירה על החוק שהיא עדיין חלק מהמשחק הדמוקרטי – נגזרים הקווים המנחים הבאים לאי-ציות אזרחי מוצדק ברגע משברי כמו הרגע הזה.

א. המטרה: אי-ציות אזרחי לעולם אינו מטרה כשלעצמה. אין שום דבר בעל ערך כשלעצמו באי-ציות אזרחי. אי-ציות אזרחי מוצדק, בכפוף להתקיימות שאר התנאים, כאמצעי נוסף לטובת מטרות חשובות דיין. בהינתן החובה הכללית לציית לחוק, כדי שמטרה תוכל להצדיק אי-ציות אזרחי היא צריכה להיות חשובה במיוחד. היא צריכה להיות כזו שמצדיקה פעולות של מאבק פוליטי שאינן רואות בלשון החוק גבול אחרון לנחישות המאבק.

המטרה שעל הפרק כעת – שימור של יסודות דמוקרטיים בסיסיים מפני הפיכה אנטי-דמוקרטית מובהקת – היא בבירור מטרה חשובה דיה גם לאמצעים מסויימים של אי-ציות אזרחי.

ב. האמצעים: כמובן, גם אם מטרה חשובה דיה כדי להצדיק אי-ציות אזרחי, אין משמעות הדברים שהיא מצדיקה כל צעד של אי-ציות אזרחי. מכלול השיקולים הרלבנטי לשאלה זו מורכב, והוא כולל את כל הנקודות שלהלן. אבל השיקול הראשון לגבי האמצעים הרלבנטיים הוא אם הם פסולים מוסרית כשלעצמם, אם הם פוגעים באופן חמור באנשים. אמנם הסבת מידה מסוימת של אי-נוחות לאנשים נדרשת, לעתים קרובות, כדי להשיג ולו אפקטיביות מינימלית. כך המצב, למשל, כשמדובר בחסימת כבישים ואי-הנוחות שהיא יוצרת לרבים. אבל יש להבחין בין גרימת אי-נוחות או פגיעה אחרת מינימלית באינטרסים של אנשים, לבין פגיעה של ממש. כדי שצעד של אי-ציות אזרחי יהיה מוצדק, יש להימנע מפגיעה קשה באנשים. מובן שהדברים חלים, באופן תקיף במיוחד, על פגיעה אלימה באחרים. אבל נקודה זו רחבה יותר, וחלה גם על פגיעות שאינן אלימות, כמו אולי על פגיעה משמעותית ברכושם של אנשים פרטיים.

ג. הקשר לאמצעים אחרים: אי-ציות אזרחי הוא אמצעי חריג למאבק פוליטי במדינה דמוקרטית. בדרך כלל יש קדימות מסוימת לאמצעים שגרתיים יותר – כמו מאבק בזירה הפרלמנטרית, נקיטת צעדים משפטיים, כתיבה פובליציסטית, וכדומה. לכן, בדרך כלל, ככל שיש סיכוי משמעותי יותר לצעדים שגרתיים כאלה להצליח, כך קשה יותר להצדיק אי-ציות אזרחי. בכל זאת, לעתים קרובות יהיה מקום, כחלק ממאבק נחוש אחד, לצעדים מסוגים שונים, בכללם לצעדים של אי-ציות אזרחי לצד צעדים שגרתיים יותר.

העובדה, למשל, שהקואליציה הנוכחית פועלת באופן דורסני במיוחד, בזה לעמדות מומחים, מנהלת את הליך החקיקה בצורה אנטי-דמוקרטית אשר אינה קשובה לקולות המומחים והאופוזיציה מחד גיסא ומזלזלת בכללי הדיון והפרוצדורה החקיקתית המקובלים בכנסת מאידך גיסא – ואגב כך חוסמת דרכי מאבק שגרתיות יותר – העובדה הזו מחזקת את ההצדקה של אי-ציות אזרחי כחלק מהמאבק הנוכחי.

ד. הסיכוי להשפיע: כאמור, מה שעשוי להצדיק אי-ציות אזרחי זו המטרה שמבקשים להשיג. לכן, בבחירת צעדים של אי-ציות אזרחי יש חשיבות מיוחדת למידת האפקטיביות שלהם בקידום המטרה. כאמור, אין שום דבר בעל ערך כשלעצמו באי-ציות אזרחי, ולכן אין לנקוט באי-ציות אזרחי – על המחירים שכרוכים בו – ללא הצדקה מספקת.

יחד עם זאת, יש לזכור שהצדקה של אי-ציות אזרחי לא חייבת להיות דווקא הוכחה שצעד מסויים מביא לתועלת מסויימת במאבק. מעשים של אי-ציות אזרחי יכולים להיות מוצדקים גם אם אי אפשר להצביע על תרומה ספציפית שלהם לקידום מטרה קונקרטית – אם, למשל, הם חלק מדפוס פעולות כללי שרק יחד עשוי לקדם את המטרה הרלבנטית, או אם הם משפיעים באופן עקיף (למשל, בהעברת מסר לכוחות אחרים, לגבי הנחיצות והדחיפות של פעולה עכשיו), או לעתים אפילו אם יש בהם פשוט כדי להביע מחאה חשובה דיה.

ה. העלויות: בשקילתן של פעולות שעולות כדי אי-ציות אזרחי, יש לתת את הדעת גם על מחיריהן. כאן אין מדובר רק על הפגיעה באנשים, כאמור לעיל, אלא גם על השלכות אחרות על המאבק. למשל, צעדים מסויימים של אי-ציות אזרחי עלולים להסיט את תשומת הלב מהמאבק ומטרותיו החשובות, לשאלות צדדיות על הלגיטימיות של צעדים כאלה או אחרים. זהו מחיר שיש לשקול. במקרים אחרים, אי-ציות אזרחי עלול לגרום לתגובת נגד בעייתית של המשטר, או אולי להרחיק קהלים מתלבטים. במסגרת זו, על מי ששוקל השתתפות בפעולות כאלה, להתחשב גם באפשרות שיעמוד לדין פלילי. פעולות מסוימות של אי-ציות אזרחי מוגנות מכוח הזכות לחופש ביטוי, אך אחרות, אף שהן מוצדקות מוסרית, עלולות להוביל להרשעה פלילית ולהטלת עונש.

מי שמבקש/ת לעסוק באי-ציות אזרחי חייב/ת לשקול גם מחירים אפשריים כאלה, ככל שאפשר לצפות אותם. בפרט, משום שאי-ציות אזרחי הוא מהלך בתוך המשחק הדמוקרטי, יש לשקול האם הצעדים הקונקרטיים הנשקלים ישפיעו לאורך זמן באופן שיחזק את הדמוקרטיה או יחליש אותה. גם מבחינה זו המאבק הנוכחי – שבו המטרה היא להימנע מנסיגה דמוקרטית קשה ואולי בלתי הפיכה – עומד עקרונית בתנאים לאי-ציות אזרחי מוצדק.

3. השורה התחתונה

אז מתי, בסופו של דבר, יהיו צעדים של אי-ציות אזרחי מוצדקים במדינה (פחות או יותר) דמוקרטית? תשובה פשוטה וישירה לשאלה זו אינה אפשרית. כפי שעולה מהשיקולים שהוזכרו לעיל, נדרשת מידה ניכרת של תבונה מעשית כדי לשקללם ולהגיע להחלטות סבירות במקרים קונקרטיים.

בכל זאת אפשר לומר, באופן כללי, שהמטרה של המאבק הנוכחי חשובה דיה כדי שצעדים לקידומה לא יראו בגבולות הפורמאליים של החוק קווים שאין בשום פנים לחצות. אם הן עומדות בקווים המנחים שלעיל, פעולות שעולות כדי אי-ציות אזרחי יכולות להיות חלק חשוב מהמשחק הדמוקרטי, והן חייבות להיות חלק מארגז הכלים של הגנה על הדמוקרטיה מפני המבקשים להחריבה.

[1] יש המכנים אי-ציות כזה "מרי אזרחי". המונח הזה בעייתי – הן משום שאינו מהווה תרגום טוב של המונח באנגלית, הן משום שהוא עלול לטשטש את ההבחנה בין אי-ציות אזרחי לבין מרי מהפכני. יש המציעים שגם "אי-ציות אזרחי" אינו תרגום משביע-רצון ל “civil disobedience”, משום שחסר בו האלמנט המתורבת של המילה civil. אבל איננו בטוחים שאי-ציות אזרחי, אף שהוא יכול להיות מתורבת למדי, חייב להיות כזה. [2] אולי במקרים כאלה יהיה נכון יותר לכנותה "התנגדות אזרחית" (Civil Resistance).