רפורמת תקנות סדר הדין האזרחי: "כרוניקה של אסון ידוע מראש"
כשתאלם תרועת הפסטיבלים וכל המשתתפים במסיבות העיתונאים יפסיקו לטפוח כל אחד על שכם רעהו (וכל אחד על שכם עצמו), יאלצו בתי המשפט ועורכי הדין האזרחיים להתחיל ללמוד להתמודד עם תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018. מדובר בתקנות האמורות להחליף – בעוד כשנה - את כל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התקנות החדשות, כוללות 180 תקנות בלבד, חלף כ-600 תקנות, ואמורות – לטענת עורכיהן – לקצר הליכים, להפחית את העומס בבתי המשפט, ליצור ודאות דיונית ולהביא לתוצאות צודקות.
התקנות לא צפויות להשיג ולו אחת מהמטרות המוצהרות. מדובר בפרויקט מגלומני שנעשה בחופזה, כדי ליצור רושם חיצוני שנעשה דבר כלשהו ביחס לעומס בבתי המשפט, וכדי שעורכיהם יוכלו להתהדר בכך שיהיו תקנות שייקראו (לפחות בעגה המשפטית) על שמם. בפועל, אנו עומדים בפני קטסטרופה צפויה, ולפחות כאשר מדובר בתביעות נזיקין, פגיעה ניכרת בצדק לנפגעים.
יצא לי לכהן, כחבר, מספר שנים בוועדה מייעצת לשר המשפטים בנושאי סדר הדין האזרחי (ועדת השופט וינוגרד). מדובר היה בוועדה שישבה באופן סדיר, והתלבטה בשינויים נדרשים בתקנות. בכל פעם היה מדובר בשינויים, עקב בצד אגודל, וגם כאשר היה מדובר בהחלפת פרקים שלמים (כגון במקרים של סעדים זמניים), הוטמעו השינויים בהדרגה. ההחלפה הנוכחית שונה בהיותה החלפה טוטלית. עתה צפויים אנו לשנה של כנסים והשתלמויות, הרצאות, מאמרים וספרים על התקנות, כאשר בכל פעם ינסו לשער מה השינוי שהוכנס לתקנות; נזכה לתילי תילים של חידודים על כל תקנה ותקנה. כשהתקנות יכנסו לתוקף יתחילו דיונים סוערים בבתי משפט, כאשר כל צד טוען לכיוונו, כשהיכולת להסתמך על צבר הפסיקה הקיימת, תהא מוגבלת (שכן התקנות שונו). הזמן השיפוטי (וזמן הצדדים) שיבוזבז יהא אדיר וחוסר הוודאות יהיה עצום. חוסר ודאות זה גם לא יתפוגג לאחר תקופת ביניים (ואפילו תקופה ארוכה) ולו מהטעם שבהתאם לדין, על חלק ניכר מהשאלות הדיוניות, לא ניתן להגיש בקשות רשות ערעור כלל ולא נזכה לתקדימים מחייבים של בית המשפט העליון. כך, תיווצרנה מסורות שונות בין בית משפט לבית משפט, בין אולם של שופט אחד לזה של רעהו. "ודאות" אין כאן (ואך מזלם של השותפים לעריכת התקנות הוא שעד שהבעיה תתחוור במלוא מהותה, יש להניח שהם כבר לא יהיו בתפקידם).
חוסר הוודאות והדיונים הנלווים לו, מגדילים באופן כללי את העומס על בתי המשפט. אך מעבר לכך: טלו, לדוגמא, את השינוי המשמעותי בסמכות המקומית. בעוד שעל פי התקנות הקיימות בפני התובע עומדות אופציות רחבות להגיש את התביעות, מהן הוא בוחר לפי נוחותו (והתקנות פורשו בליברליות רבה בשל היותה של מדינת ישראל מדינה קטנה), הרי שהתקנות החדשות (תקנה 7), קובעות מקום מוגדר להגשת התביעה: מקום מגוריו או עסקו של הנתבע. לבד מחוסר הצדק שעלול להתלוות לעניין זה (תושב קריית שמונה, שרכבו ניזוק במקום מגוריו, על ידי טייל מאילת, יצטרך להגיש את התביעה באילת), הרי שברור ששינוי הסמכות המקומית תביא להתפלגות שונה בתיקים, כשיכולת התובעים לבחור בתי משפט פחות עמוסים (ובכך לווסת, באופן טבעי, את התיקים) מוגבלת. תזוזה צפויה "קלה" של אחוזים בודדים, מבית משפט מחוזי אחד למשנהו (על פי אזורי שיפוט), עלולה להגדיל את העומס בבית המשפט "המקבל" בעשרות אחוזים, ולהקל את העומס בבית המשפט "הנפטר" מהתיקים בצורה ניכרת. הבעיה היא שמערכת בתי המשפט, דומה לנושאת מטוסים, ולא תוכל להסתגל במהירות לשינוי בעומסים: לא ניתן לומר לשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שהחל מהחודש הבא הוא יידרש לעבוד בחיפה, ובדומה, לא ניתן לבנות כהרף עין, עוד לשכות ואולמות משפטים. למרבה הצער, לא בוצעה מבעוד מועד בדיקה אמפירית מעמיקה על ידי מחלקת המחקר של הנהלת בתי המשפט לבחינת העומסים הצפויים (ובכל מקרה היא לא פורסמה). ואת מה שלא נעשה נצטרך כולנו לסבול במשך השנים.
גם מבחינת השקפת העולם של התקנות החדשות, קיימת בעיה לא פשוטה, ואסתפק בהערות ספורות:
נעשה ניסיון להחיל את אותן תקנות על מגוון של נושאים בעלי מורכבות שונה. ניסיון שכזה הוא לכאורה "אלגנטי" אבל נועד לכישלון. נושאים שונים מחייבים התייחסות שונה, לא בגלל שהדין קובע זאת. היפוכו של דבר: הדין קובע הוראות שונות, בשל המורכבות השונה והצורך בהתייחסות שונה. המחשבה שאם הדין יושווה, אזי התיקים יהפכו לדומים אינה נכונה. אכן, ניתן לקבוע – באופן מלאכותי – כללים זהים. התוצאה תהא שבצד התורה שבכתב, תיתוסף תורה שבעל פה, שתקבע איך יש להחיל את הכלל האחיד בכל מקרה ומקרה ובסוגים השונים של התיקים. המשמעות היא שלמעשה מתחת ל-180 התקנות, ירחשו תקנות ותקנות משנה, יצירי ההלכה הפסוקה (של כל שופט ושופט). תפקיד הפרוצדורה היא להנחות את הצדדים (ואת בתי המשפט) בדרך של ההתנהלות, ולא רק ליצור מספר אלגנטי של כללים לתפארת עורכיהם. וגם כאן, ננסה ללמוד מניסיונם של אחרים: סדרי הדין באנגליה – מקום המהווה השראה לסדרי הדין בישראל – עברו מהפכה בעקבות דו"ח של לורד וולף, לורד צ'נסלור, בשנות התשעים. כיום, "הספר הלבן" האנגלי (ספר הפרוצדורה הרשמי) כולל כ-7,000 עמודים. יומרה של ממש היא לסבור שאנחנו יכולים להמציא גלגל פשוט לבעיה מורכבת.
הצדדים המופיעים בבתי המשפט, אינם במעמד שווה. מול הניזוק הפרטי, עומדת מכונה משומנת ובעלת אמצעים. מעבר לכך, במקרים רבים, בעוד שעל הניזוק הפרטי מוטלים נטלי ראיה שונים, הוא נחות מבחינת ידיעת העובדות המלאות. לאחרונה ציין השופט שטיין כי "החלטות בתי המשפט בעניינים שבסדרי דין חייבות אפוא לתת את הדעת לחוסר השוויון האמור ולתקנו". התקנות החדשות פועלות בכיוון אחר לגמרי. טול לדוגמא את ההגבלה של מספר השאלות שניתן לשאול בשאלון. האם, בתיק רשלנות רפואית מורכב (שבהחלט יכול – בגלל גובה הנזק – להיות מוגש בבית משפט שלום) די יהא ב-25 ואף ב-50 שאלות? הגבלה זו (בניגוד להגבלות בהלכה הפסוקה שהתחשבו, בצורה גמישה, בטיב העניין), לא רק שעלולה היא להביא לתוצאה של פגיעה בצד החלש שאינו יודע את העובדות, אלא אף עלולה לסכל פשרות: הצד החלש יצטרך "להתעקש" על כך שישמעו הוכחות, מתוך תקווה שיוכל ללמוד את הנתונים בדרך (הפחות יעילה) של חקירה נגדית. זאת ועוד. שאלונים לא באים רק כדי "ללמוד" על העובדות, אלא אף כדי לכפות הודאות ובכך לחסוך צורך בהליכי הוכחות ממושכים ובהבאת עדים רבים: גם כאן ההפסד (במספר השאלות) יוצא ברווח (בחיסכון בדיונים). ולא בכדי, גדול המומחים בפרוצדורה, הנשיא זוסמן המנוח, קבל על כך שבתי המשפט הם "שותפים לדבר עבירה", בכך שאינם ממריצים מתדיינים להשתמש יותר בשאלונים; מצער מאוד שגם מנסחי התקנות החדשות הפכו עצמם לשותפים לדבר העבירה. ומותר גם ללמוד מניסיונם של אחרים: בארצות הברית נדונה התופעה שרק אחוז בודד של התיקים מגיע להליכי הוכחות. ההסברים שניתנו כללו את העובדה שהליכי הגילוי המפורטים, מביאים למצב בו כל צד מכיר את יתרונותיו וחולשותיו וממילא ניתן להגיע לפשרות מיודעות. התקנות החדשות הולכות בכיוון הפוך, ואל לנו להתפלא אם מספר התיקים שיגיעו להוכחות (או שלא יסתיימו בגישור) יעלה, ועמו העומס.
גם הניסיון לדחוף לשמיעת ראיות בעל פה (וקביעה כי קיימת עדיפות לדרך זו), היא בעייתית: תחילה נציין: גם כיום, בתקנות הקיימות, יכול בית המשפט להורות על שמיעת הראיות בעל פה (ודרך זו היא אף ברירת המחדל); למרות זאת, בתי המשפט עברו, מיוזמתם, להעדפת תצהירי עדות ראשית (ואם ראיות בעל פה הן "כל כך טובות", על שום מה רוב השופטים לא בחרו בדרך של שמיעה בעל פה?). לא נכחד: קיימים קשיים בתצהירים המחוברים, ככלל, על ידי עורכי דין. עם זאת, יש בכך כדי לסייע למי שאינו עד מקצועי ואינו מיומן בדיבור בפני קהל (ובדרך כלל הצד החלש), להביא את הדברים בצורה סדורה (כאשר במקרים רבים, חלקים ניכרים מהתצהיר כלל אינם מעומתים על ידי הצד השני). חקירה בעל פה, לבד מהתמשכותה, מביאה, בהכרח להשמטת נושאים שונים (כאשר הצד שכנגד, מאוחר יותר, יטען שהדברים לא הוכחו). אך מעבר לכך: בעוד שהגשת התצהירים, מבעוד מועד, מאפשרת היערכות מתאימה של הצד השני, ואף התנגדות מסודרת לחלקים שאינם קבילים, הרי שהעדויות בעל פה, יתאפיינו בהפתעות, שספק אם יקדמו פסיקה צודקת. גם מבחינתו של בית המשפט, החקירות הראשיות בעל פה, יוצרות קשיים: תחילה, ביכולת להגביל חקירות או להביא (בקדם משפט מסכם) להסכמות הנוגעות לוויתור על חקירות או לוויתור על הבאת עדים (בין אם מאחר והעובדות מוסכמות, או מאחר ואינן רלבנטיות להכרעה): הסכמות אלה – שבית המשפט מקדם תוך חיסכון רב בזמן – מותנות בכך שבית המשפט מכיר את העדויות הראשיות, דבר הנמנע ממנו בעדויות בעל פה. אך מעבר לכך: התקנות החדשות משמיעות לנו (באופטימיות רבה) (תקנה 68) שכאשר – במהלך עדות בעל פה – תובע התנגדות, בית המשפט יכריע בה על אתר; הכרעה מידית בהתנגדות – במהלך העדות – צפויה לעכב את החקירות, לפתוח פתח לכך שעד יצטרך להגיע פעם נוספת, ואף לבקשות להעיד עדים נוספים, חלף העדות שנפסלה במפתיע (כאשר אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי: אם בית המשפט יעתר לבקשה כזו, יהא בכך כדי לקטוע את המשפט, ואם בית המשפט לא יעתר, עלול הוא להכריע במחלוקת ללא הכרת עובדות חשובות).
אין לכחד: יש בתקנות חידושים ראויים. בהקשר דיני נזקי גוף ניתן למנות חיוב של תובעים בתיקי נזקי גוף לצרף כתב ויתור סודיות, כבר לכתב התביעה, ואף חיוב התובע מתן תשובות לשאלון "מובנה" בעניין נזקיו. בנוסף לכך, ראויה לשבח העמדה המאריכה את המועד להגשת כתב הגנה, אך בד בבד קובעת את המועד בתקנות, באופן שיהיה צורך בטעמים מיוחדים על מנת להאריכו (שכן עד עתה, כמעט ניתן לומר שנתבעים הגישו כתבי הגנה מתי שהתחשק להם).
אך כל אלה, ניתן היה בנקל לעשות על דרך של תיקונים נקודתיים; הכנסת כל המתדיינים, כל עורכי הדין, וכל בתי המשפט לניסוי אמפירי המוני (ניסוי שממנו "ייהנו" חוקרי המשפט לעתיד לבוא), ממש לא נדרש.
במכתב טופח-על-השכם, שנשלח לחברי הלשכה על ידי ראש הלשכה, מיד לאחר החתימה על התקנות (ואשר חתומים עליו גם ראשי המחוזות), הודה הוא ל"צוות הייעודי" שליווה את התהליך. האמת ניתנת להיאמר, שגם אני הייתי חלק מהצוות הייעודי, לפי בקשתו של ראש הלשכה. לשמחתי – ואף שנמנו חלק מחברי הצוות – שמי הושמט. תודתי על כך; אני, לכישלון הזה של הלשכה, לא רוצה להיות שותף.
