פרקליטי הסיפוח והאפרטהייד
לעתים אני משלה את עצמי שמה שאני עושה כשאני מלמד בפקולטה למשפטים באמת משנה. יושבים ויושבות בכיתתי כמה ממובילי המשפט הישראלי בעתיד. וברור שאצלי הם לא יקבלו יכולות משפטיות במובנן הפשוט. אולי יקבלו אצלי יכולות אחרות – יכולות אנליטיות מסויימות. אולי ידע. אבל זה לא מספיק. יכולות כאלה ניתנות לשימוש לטוב ולרע. אני באמת מקווה – לעתים אני גם משלה את עצמי – שיש לי גם השפעה אחרת. שאולי הסיכוי שחושיה של מישהי יקהו לחלוטין כשתהיה בעמדת כוח יורד מעט אם למדה אצלי אתיקה. שאולי קבלת סמכות באופן עיוור מעט פחות סבירה אצל מי שלמד אצלי פילוסופיה פוליטית. שאולי עובר מסר כלשהו – עמום, בעייתי, אבל לא ריק – על יושרה. אני לא חושב שאני באמת מאמין בזה, ודאי לא במספרים משמעותיים. אבל זה סיפור כזה שאני מספר לעצמי לפני השינה. היה טוב יותר – אולי מעט, אבל בכל זאת טוב יותר – אילו הייתה בו אמת.
מיכאל ספרד – בדיוק סוג עורך הדין שהייתי רוצה לחשוב שאני עוזר להכשיר – עם האמת המרה ברשימתו שפורסמה ב- 29.03.2018 בהארץ:
(ואם אתם/ן תלמידים/ות שלנו, ממוביל/ות המשפט הישראלי בעתיד – אז בבקשה, prove him wrong. או לפחות היו כמותו.)
״בזמן שתשומת הלב הציבורית מופנית לשחיתות ולחקירות, הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל מובילה, נוכח השלמה ציבורית שאין לתארה אלא כטרגית, את השינוי הפרדיגמטי הגדול ביותר מאז נכבשה הגדה המערבית ב–1967: סיפוח. סיפוח ממש, משפטי וקבוע. סיפוח דה יורה.
הדבר נעשה בחדרים שאת קירותיהם מעטרות תעודות חבר בלשכת עורכי הדין הישראלית, ותעודות בוגר מפקולטות למשפטים בישראל. בחללי העבודה נטולי החן של משרד המשפטים המבוצר במזרח ירושלים, בחדרים הדחוסים של סיעות הקואליציה ושל הוועדות הפרלמנטריות במשכן הכנסת, ובלשכות המהודרות של שופטי בית המשפט העליון — בכל אלה יושבים מיטב עורכי הדין של מדינת ישראל ומסייעים לממשלתה להטמיע את השינוי ולהחליף את מנטליות הכיבוש והקולוניזציה במנטליות של סיפוח ואפרטהייד.
תחת לחץ של שרה לאומנית עם ראיית עולם אנטי־ליברלית קיצונית, ויועץ משפטי שמאמין שתפקידו הוא לספק את תאוותה הפוליטית של הממשלה כמעט בכל מחיר, הפרקליטים של משרד המשפטים, משרד הביטחון וצה"ל מייעצים ומנסחים מהלכים משפטיים שסופם הרחבה של תחולת המינהל והמשפט הישראלי אל מעבר לקו הירוק. הרחבה זו נעשית באופן שישרת את האינטרסים של קבוצת המיעוט החזקה והמקושרת בישראל — המתנחלים — על חשבון קבוצת הרוב בגדה, שזכויות האזרח שלה מושעות זה חמישה עשורים ואין להם קול ונציגות במקום שבו נקבע עתידם — הפלסטינים. התוצר של פרקליטים אלה בתקופה האחרונה כולל ניסוח של הצעת חוק שמעבירה את הסמכות לדון בעתירות נגד החלטות מסוימות של הממשל הצבאי בגדה מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים, משל היתה הגדה עוד מחוז בישראל, והנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, לכל עובדי השירות המשפטי הממשלתי, לבחון בכל מקרה של הצעת חוק ממשלתית את אפשרות החלתה גם על המתנחלים בגדה.
במקביל, בבית המחוקקים, עורכי דין נוספים העובדים בעבור חברי הקואליציה מנסחים גם הם את הסיפוח, וגם שללם מרשים. כך חוקקה הכנסת את חוק ההפקעה, שמעבר להיותו חוק המעגן שוד — כשהוא מורה לצבא להפקיע את הקרקע של מוסא ולהקצותה למשה שפלש אליה ובנה עליה בניגוד לחוק — הוא מהווה תקדים של החלת חוק כנסת באופן ישיר על פלסטינים תושבי הגדה (שאינם מיוצגים בה). בנוסף נחקק החוק שמרחיב את הסמכויות של המועצה להשכלה גבוהה, כך שתהיה אחראית גם על מוסדות אקדמיים שהוקמו בהתנחלויות כאילו היו מוסדות ישראליים "רגילים", ונידונות הצעות חוק שונות לסיפוח חלקי של הגדה: אחת בהקשר לגושי ההתנחלויות שסביב ירושלים; שנייה בהקשר של מעלה אדומים; שלישית בהקשר של בקעת הירדן ורביעית בהקשר של כל השטחים המוניציפליים של ההתנחלויות. לצד כל אלה, המחוקק האזרחי והמחוקק הצבאי מרחיבים ומחזקים כל יום את מערכת הדין הנפרדת שהחלנו בגדה: חוק אחד למתנחלים ואחר לפלסטינים.
ואפילו בגבעה מול הכנסת, בבית המשפט העליון, החלו לאחרונה להישמע זמירות חדשות, המתירות ללא בושה ניצול של רכוש פלסטיני לטובת המתנחלים. שלושה משופטיו קבעו בנובמבר שהמתנחלים הם "אוכלוסייה מקומית" בגדה, ולכן בתנאים מסוימים ניתן להפקיע אדמה לצרכיהם (באופן זמני בלבד, מדגישים השופטים, אבל הרקורד שלהם בפירוש המונח "זמני" מלמד, שהקו המפריד בינו לבין "קבוע" נשאר בממד הפילוסופי). וכך כורסם העיקרון המשמעותי היחיד שהגן על רכוש פלסטיני מאז פסק בג"ץ בסוף שנות ה–70 בפרשת אלון מורה, שאין להשתמש בקרקע פרטית של פלסטינים לצרכים התנחלותיים. במהירות שיא של מספר ימים עט מנדלבליט על פסק הדין החדשני, כדי לאשר עקרונית הפקעה לצורכי ציבור של אדמה בבעלות פלסטינית כדי לסלול כביש גישה למאחז חרשה.
התמורה ההיסטורית הזאת מגיעה אחרי 50 שנות כיבוש שבהן שינתה ישראל את הנוף, הדמוגרפיה והמשפט של השטח שכבשה ללא היכר. ממשלתה ניצלה באופן מניפולטיבי את הסמכויות העצומות שהמשפט הבינלאומי מרעיף על הכובש כדי לשאוב את העושר של השטח באופן שדיני הכיבוש מעולם לא התכוונו לאפשר. זהו הסיפוח בפועל שזחל לנגד עינינו לאורך השנים. אלא שבמקביל ממשלות ישראל הקפידו שלא לספח משפטית את הגדה (למעט מזרח ירושלים), הסכימו לקביעה כי מעמדו הסופי של השטח ייקבע במשא ומתן ובהסכמה, ואישרו שהשליטה הצבאית עליו היא זמנית. הגם שמעשים חשובים ממלים, המלים אינן נטולות משמעות. הגישה הרשמית של ישראל שימרה את ההבחנה הפוליטית והמשפטית בין הגדה לבין ישראל, יצרה הגבלות על הפעילות הישראלית בשטח הכבוש והאטה את תהליכי בליעתו.
ישראל של היום סוגרת את הפער בין המלים למעשים. ההטמעה של הגדה כמחוז בישראל נעשית באופן מחוכם, לא במהלך אחד דרמטי, אלא בצעדים רבים, שכל אחד יש לו כביכול איזשהו הסבר משלו. הסיפוח דה יורה מתקדם בכל החזיתות, כשחקיקה היא רק אחת מהן. כך למשל יש להבין גם את החלוקה מחדש שעליה הורה מנדלבליט של סמכויות המשנים שלו, באופן שפיזר את סוגיות הגדה המערבית שהיו מרוכזות אצל משנה אחת לכמה מהם, בהתאם לנושאי עיסוקם כביכול (ועל הדרך הוא גם נטל מדינה זילבר את האחריות לתחום הרגיש). למהפך הזה שותפות כל זרועות השלטון, ובכל אחת מהן עורכי דין מעניקים מכישרונם כדי לקדמו.
אכן, החוק הוא יצור מוזר. הוא משרתם של שני אדונים. לאחדים הוא מגן, ולאחרים הוא חרב. כל הטוב שהשיגו אי פעם עורכי דין שפעלו למען זכויות אדם ונגד עוול ורשע, הוא ביטול של הרע שאותו חוקקו, תיקנו ופסקו עורכי דין אחרים. במאבק נגד העבדות, במאבק למען זכות הצבעה לנשים, במאבק לשוויון של זוגות חד־מיניים ובמאבק נגד עוולות הכיבוש. משני עברי המתרס של כל המאבקים האלה לחמו עורכי דין. אמנם כולם היו סטודנטים באותן הפקולטות, ישבו זה לצד זה באותם השיעורים, אולי אפילו למדו יחד למבחנים, אבל כשבגרו הם בחרו להרכיב טקסטים שונים בתכלית מהשפה שאותה למדו יחד.
המאבק על עתידה של השליטה הישראלית על מיליוני פלסטינים והקולוניזציה של אדמתם מצוי בימים אלה בצומת מכריע. האם למציאות הדו־לאומית והאפרטהיידיסטית תתווסף שמיכה משפטית של מדינה אחת? אם עורכי הדין בשירות המדינה והצבא לא יניחו את עטיהם ולא ינתקו את מקלדותיהם, וימשיכו להעניק מכישרונם להחרבת הרעיון האצילי של שלטון החוק כאמצעי להבטחת שוויון, חירות וכבוד לכל בני האדם, הם יבגדו לא רק בשליחותם המקצועית אלא גם בלקחי ההיסטוריה היהודית. אנו בנות ובנים לאומה שמכירה היטב את מכאובי האפליה, השעבוד והנישול, ואת הכמיהה לחופש ולעצמאות. ההיסטוריה שלנו לימדה אותנו שהציות להוראות אינו מגן על מי שביצעו מעשים מגונים מוסרית. ואם המצייתים לחוקים רעים אינם פטורים מאחריות, בוודאי שגם המנסחים אותם נושאים בה.״
