התכתבות עם יד ושם בעניין גירוש מבקשי המקלט
מצורפת בזאת תכתובת בין פרופסור אוריאל פרוקצ'יה ואנוכי עם יד ושם בעניין מבקשי המקלט. המסמך כולל את המכתב הראשוני שלנו, את תגובת יד ושם (אשר הוצאה באופן בלתי תלוי במסמך שלנו ונשלחה על ידם אלינו) וכן את תגובתנו לתגובה. בקליפת אגוז ציינו כי:
" מוסד יד ושם נוסד כדי להזכיר לעולם, לנצח נצחים, את מוראות השואה. אך הזיכרון לבדו אינו יכול להשיב לתחייה אפילו נפש אחת שנספתה בידי הצורר, ואף אינה יכולה להביא מזור לאסונם של רבים מן הניצולים ובני משפחותיהם, אודים מוצלים מאש, שיישאו עמם עד יומם האחרון, את צלקות הזוועה. אך בצד אי היכולת לשנות את העבר, יד ושם מקדשת, לפי מיטב הבנתנו, גם את השליחות הנאצלה להסב את זיכרון העבר למכשיר רב עוצמה למניעת הישנותה של הזוועה בעתיד. בדף הבית של יד ושם, בחלק המתייחס לחסידי אומות העולם, מתוארת בפרוטרוט חובתם המוסרית של צדדים שלישיים, אלה שאינם רודפים ואינם נרדפים, לעשות ככל יכולתם כדי להגן על הקרבנות, גם במחיר אישי כבד ותוך נטילת סיכונים איומים. מי שאינו נרתם למשימה זו מסתכן בשכפול הכישלון המחפיר של "ועידת אוויאן" שבה דנו אומות העולם החופשי בצורך לקלוט את יהדות גרמניה ואוסטריה הנרדפים, אך מלבד נאומים נמלצים לא נמצאו מדינות "שהתנדבו" לכך וסופם של הקרבנות ידוע."
התכתובת המלאה מצורפת
27 בינואר, 2018
יד ושם
רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
ת.ד. 3477
ירושלים, 9103401.
שלום רב,
בימים אלה התלהט השיח הציבורי בישראל בדבר ההקבלה הלכאורית בין מדיניותה של ממשלת ישראל ביחס למבקשי המקלט מיבשת אפריקה לבין לקחי השואה. רבים מבני עמנו, ובעיקר אלה שהם או בני משפחותיהם חוו את זוועות השואה, התקוממו כנגד עצם ההשוואה, בטענה כי השואה היא מאורע ייחודי בתולדות הרוע האנושי ולכן יש לפסול על הסף כל השוואה בינה לבין עוולות אחרות, המתגמדות לעומתה.
צודקים, כמובן, אלה הטוענים כי המצדדים בגירוש אינם דומים, בשום מובן שהוא, לגדולי הצוררים הנאצים. צודקים גם אלה המבליטים את ההבדל בין גירושם של פליטי עמנו אל מחנות הריכוז באירופה בזמן השואה לבין "יישובם מחדש" של מבקשי המקלט בישראל במדינות כמו רואנדה ואוגנדה. אך למרות קיומם של ההבדלים ההשוואה תקפה ועומדת.
תוקפה של ההשוואה איננו עם הצורר הנאצי עצמו או עם מחנות המוות שאליהם הוסעו מיליונים של קרבנות, מבני עמנו ומבני עממים אחרים. ההשוואה היא עם מדינות שלישיות שנעלו את שעריהן בפני הנסים על נפשם, וכך דנו אותם, באקט ביורוקראטי קר, למותם הנורא. שוויצריה "הנאורה" היא דוגמא אחת לכך כאשר הבהירה לעולם שאין היא אלא "דוגית קטנה" בים סוער שכבר נמלאה בפליטים ולא נותר בה מקום, כביכול, להושטת כתף נוספת. שוויצריה לא הייתה, כמובן, לבדה במדיניות נלוזה זו. למשל, אוסטרליה, בצטטה חרדה ל"מתחים אתניים" העלולים להתעורר עקב קליטת הפליטים היהודים היא דוגמא נוספת, וגם היא אינה היחידה.
עתה אנו מגיעים אל תכליתה של פנייתנו. מוסד יד ושם נוסד כדי להזכיר לעולם, לנצח נצחים, את מוראות השואה. אך הזיכרון לבדו אינו יכול להשיב לתחייה אפילו נפש אחת שנספתה בידי הצורר, ואף אינה יכולה להביא מזור לאסונם של רבים מן הניצולים ובני משפחותיהם, אודים מוצלים מאש, שיישאו עמם עד יומם האחרון, את צלקות הזוועה. אך בצד אי היכולת לשנות את העבר, יד ושם מקדשת, לפי מיטב הבנתנו, גם את השליחות הנאצלה להסב את זיכרון העבר למכשיר רב עוצמה למניעת הישנותה של הזוועה בעתיד. בדף הבית של יד ושם, בחלק המתייחס לחסידי אומות העולם, מתוארת בפרוטרוט חובתם המוסרית של צדדים שלישיים, אלה שאינם רודפים ואינם נרדפים, לעשות ככל יכולתם כדי להגן על הקרבנות, גם במחיר אישי כבד ותוך נטילת סיכונים איומים. מי שאינו נרתם למשימה זו מסתכן בשכפול הכישלון המחפיר של "ועידת אוויאן" שבה דנו אומות העולם החופשי בצורך לקלוט את יהדות גרמניה ואוסטריה הנרדפים, אך מלבד נאומים נמלצים לא נמצאו מדינות "שהתנדבו" לכך וסופם של הקרבנות ידוע.
העדויות על גורלם של הפליטים המגורשים לרואנדה ולאוגנדה נערמות בתילי תילים. יש בהן פרטים מזעזעים על עינויים, אונס, שוד ולעתים מזומנות גם מוות מתלאות המסע ובידי תושביהן של המדינות "המארחות". אחדים מהם מגורשים מאותן מדינות לארצות מוצאם, אריתריאה וסודן שמהן נמלטו, ושגם ממשלתנו מודה באיסור החמור להחזירם לארצות גזירה אלה.
אנו מבקשים כי מוסד יד ושם ייתן דעתו בזהירות ובשקידה על הדברים האלה. אנו מבקשים כי ינהג כמנהגם של חסידי אומות העולם, שהמוסד עצמו העלה על נס כמופת לאומץ לב אזרחי ולחוסן מוסרי, ולא כמנהגן של מדינות כמו שוויצריה שנעלה את שעריה בפני הנרדפים.
מבינים אנו כי המילה האחרונה איננה שלכם. החלטת הגירוש יכול שתבוצע רק על ידי פקידי השלטון ועושי דברם. אך אנו סמוכים ובטוחים כי אם יד ושם תישא קולה ברמה ותתריע על העוול הממשמש ובא יהיה לכך משקל רב גם בעיניהם של פקידי השלטון, שבתוך עמם הם יושבים. קשה להעלות על הדעת שממשלת ישראל, שמוסד יד ושם הוא אחד מסמליה העיקריים, תחפוץ להפנות לו עורף דווקא כאשר הוא נחלץ למילוי ייעודו העיקרי. בכך יוכיח מוסד יד ושם כי אין הוא ממוקד רק בזיכרון העבר כמטרה העומדת בפני עצמה, אלא גם במשימה הנאצלת של מניעת עוולות דומות בעתיד.
פרופסור אלון הראל פרופסור אוריאל פרוקצ'יה
(כתובות הדואר האלקטרוני הושמטו).
למחרת משלוח המכתב קיבלנו את ההודעה הבאה מ"יד ושם" המפנה אותנו להודעה הבאה שהוצאה על ידי יד ושם:
יו"ר יד ושם אבנר שלו ויו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו התייחסו היום לסוגיית מבקשי התושבות בישראל יו"ר יד ושם אבנר שלו ויו"ר מועצת יד ושם ניצול השואה הרב ישראל מאיר לאו התייחסו היום לסוגיית מבקשי התושבות בישראל בציינם כי מדובר באתגר לאומי ובין-לאומי המצריך גילוי חמלה, אמפטיה ומידת הרחמים ככל הניתן. ניסיונו של העם היהודי לאורך הדורות מחדד את החובה הזו. כמו כן הדגישו, כי על הרשויות בישראל לעשות כל מאמץ שלא יוותר אדם שהגיע לישראל, חרב מונחת על צווארו ולא קיבל מעמד פליט. יחד עם זאת ציינו כי מופרך ומסוכן לטעון שקיימת זהות בין המציאות של היהודים בתקופת השואה לבין מדיניות ישראל כלפי מבקשי התושבות היום.
עמדתו של מוסד "יד ושם" ניתנת להורדה גם מאתר המוסד ב-
https://www.yadvashem.org/he/press-release/25-january-2018-14-25.html
תשובה זו הנחילה לנו אכזבה, בעיקר כאשר אנו משווים אותה לעמדתו האמיצה של בית לוחמי הגיטאות אשר השמיע קול צלול וברור כמתבקש ממעמדו.
אי לכך הוספנו וכתבנו למוסד יד ושם את המכתב הבא:
30 בינואר, 2018
לכבוד מר אהוד אמיר
רכז פניות הציבור
אגף הנצחה וקשרי קהילה
יד ושם
מר אמיר הנכבד:
אנו מודים לך על תשובתך המהירה על פנייתנו, בעוד זו מפלסת את דרכה, בדואר ישראל, אל יעדה. שמחנו, כמובן, לראות כי "יד ושם" ראתה להשמיע את קולה בעניין גירושם של מבקשי המקלט לרואנדה ואנו בטוחים שבהינתן המעמד הרם של "יד ושם" בציבוריות הישראלית דברכם לא ייפול על אזנים ערלות. עם כל זאת בהינתן אופיו של הוויכוח המתלהט בישראל בימים אלה ממש אנו סבורים, בעיקר על רקע ההשוואה עם עמדתו האמיצה של בית לוחמי הגיטאות באותו עניין, כי ראוי למוסדכם להוסיף כמה הבהרות.
בסוף הודעתכם הנכם מציינים כי "יחד עם זאת ציינו כי מופרך ומסוכן לטעון שקיימת זהות בין המציאות של היהודים בתקופת השואה לבין מדיניות ישראל כלפי מבקשי התושבות היום". לדעתנו, הסתייגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חלק מרכזי ממשימת הזיכרון של מוסדכם. בעוד שברור, כפי שציינו בפנייתנו הקודמת, כי אין להשוות בין שרי ישראל לבין הצורר הנאצי, או בין התנאים השוררים ברואנדה לבין מחנות הריכוז, קיים בכל זאת מקום ברור להשוואה בין התנהגותן של המדינות שנעלו את שעריהן בפני מבקשי המקלט היהודים ובכך שלחו אותם אל מותם, לבין כוונתה של מדינתנו להינעל בפני מבקשי המקלט האפריקאים העלולים גם הם לשלם בחירותם ואף בחייהם בשל מדיניות זו. בעמוד הבית של "יד ושם", בפרק הדן בחסידי אומות העולם מוסדכם מעלה על נס את עוצמתם המוסרית של מי שפתחו את ביתם ולבם בפני הנרדפים, ובד בבד עם כך מגנה את המתקרנפים שלא עשו כן. לדעתנו "יד ושם" תתנכר לעצם מעמדה כמגדלור מוסרי אם לא תבליט את ההקבלה הזו, בפומבי ובקול גדול.
בהודעתכם אתם מציינים כי "מדובר באתגר לאומי ובין-לאומי המצריך גילוי חמלה אמפטיה ומידת הרחמים ככל הניתן. ניסיונו של העם היהודי לאורך הדורות מחדד את החובה הזו... על הרשויות בישראל לעשות כל מאמץ שלא יוותר אדם שהגיע לישראל, חרב מונחת על צווארו ולא קיבל מעמד פליט". אלה הם דברים נכוחים, הראויים לכל שבח. ואולם חסרונם בכך שהם מושמעים בלשון רפה ומהוססת. הלשון שנקטתם בה מאפשרת לפרשניה להבין מתוכה את כל הרצוי להם. כך, למשל, אין זה ברור מהם גילויי החמלה, האמפטיה ומידת הרחמים, שיש לדעתכם לגלות כלפי מבקשי המקלט ומה פירוש הביטוי המסייג "ככל שניתן"? האם לדעת "יד ושם" גילויי חמלה, אמפטיה ורחמים אלה מחייבים את מדינתנו להותיר את מבקשי המקלט במקומם במקום לגרשם אל ארץ גזירה, או שדי בכך שהמדינה תנתב אותם אל נתיב העינויים הצפויים להם אך יחד עם זאת תחמול ותרחם על מר גורלם? ומה פירוש הביטוי "כל מאמץ" שעל המדינה להשקיע בנוגע למי שחרב מונחת על צווארו ולא קיבל מעמד של פליט? מהו המאמץ הנדרש בעניין זה והאם די במאמץ המסתיים בכל זאת באקט של גירוש לאותה מדינה שלפי הודעתו של שר הפנים מאמש הסכימה לקבל את המגורשים גם אם יוסעו לשם בכפייה?
יד ושם מייצגת את המצפון הקולקטיבי של מדינתנו ונוראות השואה האצורים בה הם אחת ההצדקות העיקריות לתנועה הציונית כולה. אנא, אל תהיו כגויי הים שנעלו את שעריהם בפני הבורחים. הרבה מוטל על כף המאזניים ובידכם להטותה. יזכור נא כל אחד מאתנו את שנאמר במשנה אבות ב ה', "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".
בכבוד רב,
פרופסור אלון הראל פרופסור אוריאל פרוקצ'יה
נספח: מתוך עמוד הבית של יד ושם בעניין חסידי אומות העולם
יחסה של רוב האוכלוסייה המקומית ליהודים בתקופת השואה היה נגוע באדישות או בעוינות. רוב האנשים צפו כיצד שכניהם זה מכבר הוצאו מבתיהם, נשלחו או נרצחו במקום; חלקם שיתפו פעולה עם הרוצחים; רבים הרוויחו משוד רכושם של היהודים. אולם בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אלו הם חסידי אומות העולם. הם עמדו בניגוד מוחלט לזרם המרכזי של אדישות ועוינות שהיה שכיח בזמן השואה. בניגוד לסובבים אותם, מצילים אלו ראו ביהודים בני אדם וסברו שיש להם מחויבות מוסרית כלפיהם.
רוב המצילים היו בתחילה עומדים מן הצד, כמו סביבתם. במקרים רבים חל המפנה כאשר למדו על גירוש ורצח היהודים. הם עמדו מנגד בזמן שזכויותיהם של היהודים נשללו ורכושם הוחרם, אך היה קו אותו לא היו מוכנים לחצות - נקודה מסוימת בה החליטו לפעול. בניגוד לאחרים, הם לא היו מוכנים להשאר אדישים ולהמשיך להתקרנף לנוכח ההקצנה של הצעדים נגד היהודים. במקרים רבים היו אלו היהודים שפנו ללא-יהודים על מנת לקבל עזרה. חשוב לזכור שהיו אלה לא רק המצילים שהפגינו תושייה ואומץ לב, אלא גם היהודים אשר נאבקו בכל דרך על מנת לשרוד. וולפגאנג בנץ, שחקר בהרחבה את הצלת היהודים בזמן השואה כתב שלמשמע סיפורי ההצלה הניצולים עלולים להצטייר כמושא להצלה ולחסדו של המציל, ואולם "הניסיון לשרוד במסתור היה, לפני הכל, עמידה עצמית איתנה והפגנת התנגדות יהודית כנגד המשטר הנאצי. רק מעטים הצליחו בהתנגדות זו".
כשהיהודים התדפקו על דלתותיהם, העומדים מהצד נאלצו לקבל החלטה מיידית. בדרך כלל היתה זו מחווה אנושית אינסטינקטיבית, אשר נעשתה מתוך דחף רגעי, ושאולי רק מאוחר יותר הבשילה להחלטה מוסרית. לעיתים היה זה תהליך הדרגתי שבו מעורבות המצילים בעזרה ליהודים הנרדפים עלתה בהדרגה עם הזמן. ההסכמה לתת מסתור בעת פשיטות או מעצרים – מתן מקלט זמני ליום או יומיים עד אשר ימצא מקום אחר – התארכו להצלה שנמשכה חודשים ואף שנים.
המחיר שמצילים שילמו על מעשיהם היה שונה ממדינה למדינה. במזרח אירופה, הגרמנים הוציאו להורג לא רק את מי שהסתירו יהודים, אלא גם את בני משפחותיהם. בכל מקום נתלו הודעות אשר הזהירו את האוכלוסיה המקומית לבל תסייע ליהודים. באופן כללי, הענישה במערב אירופה היתה פחות קשה, אף כי גם שם התוצאות יכלו להיות טרגיות. אחדים מחסידי אומות העולם במערב אירופה נאסרו ונשלחו למחנות ונספו שם. יתרה מזו, לנוכח האכזריות בה נרדפו היהודים והנחישות של רודפיהם לצוד אותם עד האחרון, אין ספק שאנשים פחדו שאם יסייעו לנרדפים, יפלו גם הם קורבן לאותה ברוטליות. כתוצאה מכך, חיו המצילים והניצולים בפחד מתמיד מחשש שיתפסו. מעליהם ריחפה הסכנה של הלשנה או הסגרה מצד שכנים או משתפי פעולה. כל אלה היקשו עוד יותר על אנשים רגילים להפר את המוסכמות והכללים. אלו שבחרו להסתיר יהודים נאלצו להקריב את חייהם היומיומיים ולקיים אורח חיים מחתרתי – פעמים רבות בניגוד לנורמות המקובלות של החברה בה חיו, ולחיות תחת פחד ואימה מפני הלשנה והסגרה.
רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך הכרה פוליטית, אידיאולוגית או דתית. אחרים לא היו אידיאליסטים, אלא אנשים פשוטים שגורלו של האחר נגע לליבם. במקרים רבים, הם לא תכננו להפוך למצילים ולא היו מוכנים כלל לרגע בו יצטרכו לקבל החלטה כה מרחיקת לכת. הם היו אנשים רגילים, והאנושיות המובנת מאליה שלהם צריכה לשמש לנו לדוגמה.
חסידי אומות העולם הם קבוצה מגוונת: יש בה נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים; החסידים באים מכל השכבות החברתיות – משכילים ואיכרים חסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה, מכל המקצועות -- מרצים באוניברסיטאות, מורים, רופאים, אנשי כמורה, נזירות, דיפלומטים, פועלים קשיי-יום, משרתים, לוחמי מחתרת, אנשי משטרה, איכרים, דייגים, מנהל גן חיות, בעל קרקס ורבים אחרים.
חוקרים ניסו לאפיין את החסידים ולזהות מיהם אלו שסביר יותר שיושיטו את ידם לעזור ליהודים או לאנשים נרדפים. חלקם טוענים שהחסידים הם קבוצה מגוונת של אנשים אשר הדבר היחיד המשותף להם הוא אנושיותם ואומץ הלב אשר הפגינו בכך שעמדו על ערכי המוסר שלהם. סמואל אולינר ופרל אולינר הגדירו אישיות אלטרואיסטית. על ידי השוואה והנגדה בין מצילים לבין עומדים מהצד בזמן השואה, הם הצביעו על כך שמי שבחרו להתערב, התאפיינו בתכונות אופי של אמפתיה ותחושה של חיבור לזולתם. נחמה טק שחקרה מקרי הצלה רבים, מצאה שרבים מבין המצילים היו אינדיבידאוליסטים שהיה בדמותם משהו שהעמיד אותם בשולי החברה. העצמאות שהפגינו אפשרה להם לפעול בניגוד למוסכמות ולאמונות המקובלות.
בזמן השואה, מי שעמדו מנגד היוו את הכלל, ואילו החסידים היו היוצאים מן הכלל. אך דווקא המיעוט הזה מלמד אותנו שתמיד קיים במידה זו או אחרת חופש בחירה, גם אם נדרשים אומץ בלתי רגיל כדי לממש אותו. הצלת יהודים לא היתה בלתי אפשרית, אך המחיר יכול היה להיות גבוה מאד, וההחלטה לשלמו אינה מובנת מאליה ודרשה תעצומות נפש גדולות ועצומות.
לעזרה ליהודים היו דרגות שונות: היו שנתנו מזון ליהודים, תחבו תפוח לכיסם או השאירו אוכל במקום בו יעברו יהודים בדרכם לעבודה; אחרים הובילו את היהודים אל אנשים שיוכלו לעזור להם; חלק הסתירו יהודים ללילה אחד וביקשו שיעזבו למחרת; רק מעטים לקחו על עצמם את מלוא האחריות על הישרדותם של היהודים. אלו שמשתייכים לקבוצה האחרונה, הם בעיקר אלו הנקראים - חסידי אומות העולם.
הדרכים העיקריות בהם סייעו חסידי אומות העולם:
הסתרת יהודים בבתי המצילים או בחוותם. באזורים הכפריים של מזרח אירופה נחפרו מסתורים או בונקרים מתחת לבתים, לרפתות ולאסמים בהם היהודים יכלו להיות נסתרים מן העין. יהודים הוחבאו בעליות גג, במקומות מסתור ביער ובכל מקום אחר שיכל לספק מחסה ומסתור כגון: בית קברות, ואפילו בתעלות ביוב ובכלובים בגן החיות. בנוסף לסכנת המוות שריחפה מעל ראשיהם של היהודים, התנאים הפיסיים במקומות אלו היו קשים מנשוא. המסתתרים חיו בצפיפות, בחושך, בקור. גם המצילים חיו תחת אימה מפני גילוי. הם דאגו לספק מזון למתחבאים - משימה לא פשוטה עבור משפחות עניות ועוד בתקופת מלחמה, ונדרשו לפנות את הצרכים של המסתתרים. לפעמים הציגו את היהודים בתור לא-יהודים, קרובים של המצילים או ילדים מאומצים. יהודים גם הוחבאו בדירות מסתור בערים, ילדים הושארו במנזרים בהם הנזירות הסתירו את זהותם האמיתית. במערב אירופה יהודים הסתתרו בעיקר בבתים, חוות ומנזרים.
המצאת ניירות מזויפים וזהויות בדויות – על מנת שיהודים יוכלו לאמץ זהות לא-יהודית הם נזקקו לניירות מזויפים ובעזרה כדי לשרוד תחת זהות בדויה. במקרים אלו, המצילים היו זייפנים או פקידים אשר הנפיקו מסמכים מזויפים, אנשי כמורה שזייפו תעודות הטבלה וכן דיפלומטים זרים אשר הוציאו ויזות, דרכונים או תעודות חסות בניגוד למדיניות של מדינותיהם. בשלהי 1944, דיפלומטים בבודפשט הנפיקו ניירות הגנה ותלו את דגלי מדינותיהם על בתים שלמים, על מנת לקחת יהודים תחת חסותם הדיפלומטית. מצילים גרמנים, כמו אוסקר שינדלר, נעזרו בתירוצים והוליכו שולל על מנת להגן על העובדים שלהם מפני גירוש בטענה שהיהודים היו נחוצים למאמץ המלחמתי הגרמני.
הברחה וסיוע לבריחתם של יהודים – היו מצילים שסייעו ליהודים לצאת מאזורים מסוכנים במיוחד ולברוח לאזור מסוכן פחות. הברחת יהודים מתוך גטאות ובתי כלא, סיוע בחציית גבולות אל מדינות שלא נכבשו על ידי הגרמנים, כמו למשל אל שוויץ הנייטרלית, אל אזורים בשליטת האיטלקים מהם לא גורשו יהודים או להונגריה, לפני הכיבוש הגרמני במרץ 1944.
הצלת ילדים – הורים עמדו בפני דילמות מייסרות אם להיפרד מילדיהם ולמסור אותם לזרועות זרים בתקווה שכך יגברו סיכוייהם של הילדים לשרוד. בחלק מהמקרים, ילדים שנמסרו לאחר שהוריהם נרצחו אומצו על ידי משפחות או מנזרים. במקרים רבים משפחות בחרו לקחת ילד ולהסתירו. במדינות שונות, ובעיקר בפולין, בלגיה, הולנד וצרפת, היו ארגוני מחתרת אשר מצאו בתים עבור ילדים, סייעו בכספים, במזון ובאמצעים רפואיים ווידאו שהילדים יטופלו כראוי.
