על מבקשי מקלט: אלתרמן

הלשון השוֶדית / נתן אלתרמן, 1943

מעטים הם יודעי הלשון השוֶדית

מי דובר בה? אולי רק השוֶדים עצמם.

כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת,

וקטן ומֻצְנָע העָם.

ועת שוֶדיה אמרה: "הנני מקבֶּלת

מגבול דַנְיָה את כל היהודים הגוֹלים",

נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד

כמה דל הוא בשוֶדית אוצר המלים.

כי רבות מדינות כבר כָּהֵנָה הכריזו,

אך הללו הראו את גִנְזֵי לשונָן

במילות "אינפילְטְרַציה", ו"קווֹטָה" ו"ויזה"...

רק בשוֶדית

מלים שכאלו אינן.

ועת נער נמלט אל גבול-שוֶדיה מציד,-

היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַּית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך לפני הצילן איש-טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט בַּמִלון.

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא -

יש "קצה-גבול-של-יכולת", או "כושר קליטה".

רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי

להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָּה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "הַכְּנִיסָה מֻתֶּרֶת"...

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

ויאמַר לה האל בדמעה: שוֶדיה, שוֶדיה,-

שתי מלים נשכחות את כָּתַבְתְּ על פתחים.

אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,

כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ

ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,

אם שתי המלים הפשוטות האלו

הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.