דמוקרטיה בשבע שגיאות
פעמים רבות שומעים אנו מפי שרים וחברי כנסת או מי מטעמם התבטאויות ורטינות נגד עובדי ציבור, "הפקידים" בפיהם, שאיש לא בחר בהם וש"שכחו" את מי הם אמורים לשרת; נגד יועצים משפטיים הפוגעים ב"משילות", שופטים שנשתכח מהם מי "שולט" פה, ושאר ירקות באושים. והכל, כביכול, בשם "הדמוקרטיה"; בשם העם ש"הפקידות" אינה מאפשרת לנבחריו להוציא את רצונו אל הפועל. חלק מהדוברים מאמינים במה שיוצא מפיהם. צר לי עליהם, אך צר לי עוד יותר על העם בו מתיימרים הם למשול. אך יש בין השרים וחברי הכנסת כאלה היודעים היטב שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, והחלשתה עד ריסוקה היא משאת נפשם. "הדמוקרטיה" לשיטתם, כפי שהם מציגים אותה, אינה אלא מבוא לדיקטטורה. אם תרצו (וגם אם לא), זו "דמוקרטיה" בשבע שגיאות:
1. אותם פוליטיקאים רואים ב"דמוקרטיה הייצוגית", במובנה הצר ביותר, משום התגשמות כל יעדיה, מטרותיה והגדרותיה של הדמוקרטיה. הם נבחרו? בזה זה נגמר. העם את דברו אמר ומכאן ואילך בל יעז להשמיע קולו. מכאן ואילך חזקה שכל מה שיעשו, ואפילו יעשו דבר והיפוכו, הוא לרצון העם, יהא רצונו אשר יהיה. לעם לשיטתם שמורה זכות אחת בלבד: ללכת לקלפי ולשלשל פתק. איך אמרה השרה שקד בעניין ביטול מתווה הגז ע"י בית המשפט העליון? שאלות אלו אמורות להיות מוכרעות בהרבה מאוד אולמות קטנים. אחת לארבע שנים, בשעה שהאזרחים נכנסים אליהם כדי לשלשל פתקים לקלפיות ובוחרים בנציגיהם לכנסת.
שם ורק שם. בשאר הזמן, למעשה בכל הזמן, יעשו נבחריו ככל העולה על רוחם.
נשאל את עצמנו האם מי שבוחר, נניח, בבית היהודי, יודע עבור מה מצביע הוא. האם, למשל, הוא מצביע בעד לימודי ליבה לחרדים או נגדם? בעד שוויון בנטל או בעד העמקת אי השוויון? בעד מתווה הגז או נגדו? לדעת שקד וחבריה כל זה אינו חשוב, אף אינו רלוונטי. הצבעת עבורנו וחזקה כי כל מה שנעשה מכאן ואילך - נעשה בשמך ולרצונך. לא לכך התכוונת? התאכזבת? זועזעת? Tough luck. חכה לבחירות הבאות. וגם אחריהן נעשה מה שנרצה. זהו הביטוי השטחי ביותר של הדמוקרטיה עד ריקונה מכל תוכן. דמוקרטיה אינה רק הליכה לבחירות אחת לכמה שנים. היא מגלמת ומיישמת, בראש ובראשונה, ערכים: סובלנות, שקיפות, שמירה על זכויות הרוב. שמירה על זכויות המיעוט. היא חופש הביטוי והאומנות. איזונים ראויים בין טובת הכלל והפרט תוך שמירת זכויות היסוד של האחרון.
הדמוקרטיה נועדה להגן על זכויות היחיד והחברה. לא לשמש אך אמצעי לעליה על כס השלטון וכלי להנאת ולעוצמת מי שאוחז בהגאיו.
2. בכנס לשכת עורכי-הדין הלינה שרת המשפטים על "הפקידים", עובדי הציבור, ששכחו את מי הם אמורים לשרת: את השרים, את הממשלה הנבחרת. אין טעות גדולה מזו: עובדי הציבור אינם אמורים ל"שרת" את נבחריו. הם אמורים לשרת את הציבור. וכך בדיוק אמורים לעשות גם השרים וחברי הכנסת: הם משרתי הציבור, לא אדוניו. הם אמורים לפעול למענו, אך ורק למענו, ובוודאי לא להשתמש בו כהצדקה וכלגיטימציה לכל מעשיהם, שלרבים מהם, למרבה הצער, אין דבר וחצי דבר עם טובתו. והנה, כשאותם עובדי ציבור אומרים את שמחוייבים הם לומר למען הציבור שהם משרתים אותו, ולו כדי שיהיה מודע לזכויותיו ולמשאביו ולנעשה בהם - טוענת שרת המשפטים שפועלים הם כאופוזיציה. אין הדבר כך: שמירה על סדרי ממשל תקינים אינה עניין של קואליציה או אופוזיציה. הגנה על זכויות הציבור אינה עניין של קואליציה או אופוזיציה. כך גם לגבי שמירה על עקרונות הדמוקרטיה. מבחינה זו, אגב, אין ולא אמור להיות הבדל בין שלטון שמרני לליבראלי, בין שמאל ובין ימין. הכל צריכים לשמור על חוקי המשחק הדמוקרטי. על כל כלליו.
3. שגיאה קשה אחרת היא החזקה היומרנית המובלעת בדברי אותם פוליטיקאים לפיה בפעולותיהם השונות נאמנים הם לבוחריהם. המציאות המצערת היא שפוליטיקאים רבים מגלים "נאמנות" כזאת לעת בחירות, פנימיות או ממלכתיות, עת חפצים הם בקולו של הבוחר. בשאר הזמן נאמנים הם לשיקולי הישרדותם הפוליטית, לגופי כוח והשפעה, לאינטרס פרטני של מקורב כזה או אחר. למען הסכמים קואליציוניים יושלכו העקרונות לפח, ההבטחות לבוחר תישכחנה, והכיסא יקדש את הכל. אכן, לא כל נבחרינו כאלה. גם לא כל נבחרינו רואים בדמוקרטיה קרדום לחפור בו. אך התהליכים העוברים על כנסת ישראל אינם מעודדים מבחינה זו. גם לא מבחינות אחרות.
4. הניסיונות החוזרים ונשנים לפגוע במעמדו של בית המשפט העליון הם הרבה מעבר לשגיאה. זהו איום חזיתי על הדמוקרטיה, על החברה הישראלית ועל עתידה. דברים אלה מוצאים את ביטויים, בין השאר, באמירות כמו אלו של ח"כ יוגב ("נדאג לרסן את הזנב שמכשכש בכלב, נדאג שבישראל ישלטו הכנסת והממשלה ושהרשות השופטת תדע את מקומה...") שהן, במקרה הטוב, החטאת כל מושג הדמוקרטיה, ובמקרה הטוב פחות - זלזול בכל מה שהיא מייצגת.
בית המשפט העליון איננו הזנב, ממש כפי שהכנסת או הממשלה אינן הכלב. תפקיד הרשות השופטת בכלל, וזה של בית-המשפט העליון בפרט, הוא לשמור על הדמוקרטיה; על כל היבטיה. עקרון בסיסי בכל שיטת ממשל שהדמוקרטיה היא נשמת אפה, הוא הפרדת הרשויות. רשות אחת מאזנת את חברתה. הכוח - שמטבעו ובהצטברותו משחית הוא - אינו נתון בידי רשות אחת לבדה. יש מי שיגן על הציבור מפניה. אין רשות אחת נוגעת בחברתה. אין רשות אחת מאיימת על חברתה. אין רשות אחת חשובה או בכירה מחברתה. ואף לא אחת מהן אמורה, כשבדמוקרטיה עסקינן, להשתלט, לשלוט ולרדות בחברתה, לקבוע את חבריה בהתאם להשקפת עולמה, הלכי רוחה או האינטרסים שלה.
אך גם כשפוליטיקאים מתוחכמים יותר מח"כ יוגב משתמשים במילים בוטות פחות, הסכנה לדמוקרטיה הישראלית איננה פחותה, ואולי ההפך הוא הנכון. כשנבחרי ציבור כאלה ואחרים, ועניין זה אינו חדש לצערנו, עושים כל שלאל ידם כדי לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים, הם חפצים למעשה לבחור את החתול שישמור על השמנת. או, ליתר דיוק, להיות החתול הזה בעצמם. בנסותם להעביר לידיהם את ההחלטה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון, הם מרמזים לשופטיו אלו החלטות שיפוטיות רצויות בעיניהם ואלו – לא. אכן, אין צורך ב"די-ניין" כדי להחריב את מעוז הדמוקרטיה הישראלית. ניתן לעשות כן בדרכים אחרות, והכל "בשם" הדמוקרטיה.
5. מה שמעוללים אחדים מנבחרינו למה שמכונה בפיהם "דמוקרטיה", עושים הם אף למושג "משילות", ואף זאת – באותה מידה של דיוק או היעדרו. היעדר "המשילות" מהווה בפיהם תירוץ לחוסר יכולתם הביצועית. "הפקידים", לטענתם, הם האשמים בחוסר יכולתם של "הנבחרים" להוציא את תוכניותיהם אל הפועל, באשר אינם "מצייתים", כאמור, לדרג הנבחר. היועצים המשפטיים, תחת למצוא מתחת לאדמה דרכים לאשר פעולות אלו ואחרות (הוצאת עבודות למקורבים בלי מכרז? הסטת משאבים למטרות שאינן רלוונטיות למשרד הממשלתי? פעולות אחרות הפוגעות בציבור ובזכויותיו?), מעיזים להתריע מה חוקי ומה לא, מה עומד בכללי הסבירות השלטונית ומה פסול. הגיעה העת לשיטת אותם פוליטיקאים לבחור פקידים/יועצים משפטיים "גמישים יותר", שישרתו את מאוויי השרים.
נניח שבמדינה דמיונית, נקרא לה "רומנאל", מחליט שר התיירות לפעול להפיכת ההימורים במדינה לחוקיים. אנשי המקצוע (להלן: "הפקידים") מביאים לתשומת ליבו שכתוצאה מכך יועמק העוני, כספים שנועדו לפרנסה ולבריאות יופקרו על שולחנות הרולטה, הפערים בין מרכז ופריפריה יגדלו עוד יותר, הפשיעה תצמח למימדים מבהילים, שירותי הרווחה יקרסו ובסופו של יום – גם הכלכלה תיפגע. נניח, רק נניח, שביניהם ניצב היועץ המשפטי של משרדו שמתרה בפניו על ליקוי המאורות הצפוי, לרבות ההשלכות המשפטיות הקשות. האם רשאי השר לומר - לא, אני מעוניין ביועץ משפטי כלבבי, שיכשיר את השרץ שאני מכנה "משילות", יעלה לציבור הרומנאלי (בדמים, תרתי משמע) כמה שיעלה? האם רשאי הוא להתעלם מדברי "הפקידים" ולעשות כאוות נפשו? הלזאת "משילות" ייקרא?
בענייננו, חשוב אף להקשיב לדרך בה משמיעים נבחרינו את משנתם: את המילה "פקידים" מתיזים הם מפיהם במידה ניכרת של זלזול והתנשאות. מי הם אותם פקידים? יש ביניהם מראשי מערכות הביטחון והמשפט, אנשי חינוך ומדענים, מנהלי בתי חולים, מהנדסים בכירים ורבים וטובים אחרים. המפכ"ל הוא "פקיד" וכך גם הרמטכ"ל ופרקליט המדינה, הממונה על הבנקים ומבקר המדינה, ראש השב"כ והמדען הראשי. אלה ורבים אחרים כמותם כמו גם אנשי ארגוניהם הגיעו למעמדם לאחר וכתוצאה משנים רבות של עשיה מוכחת, הישגים רבים, כישורים מרשימים וצבירת ידע רחב ולרוב התקדמו הודות לכל אלה שלב אחר שלב במעלה הסולם. השר שממולם - לא אחת צלח בדרכו לשררה בעיקר את מרכז מפלגתו, בורקסיו וספיניו. אכן, גם לשם כך יש צורך בכישורים מסויימים אך אלה עדיין אינם מצדיקים את התנשאות הדרג "הנבחר" על "פקידיו" שראייתם, לא פעם ולא פעמיים, רחבה, מקצועית ואחראית משלו.
6. כדי להסיר מעל דרכם את מכשול "הפקידות" (וגם ובעיקר כדי שיהיה ביכולתם לחלק ג'ובים למקורבים חסרי כישורים רלוונטיים), מבקשים פוליטיקאים לא מעטים למנות למשרדיהם נושאי תפקידים כרצונם. במילים אחרות: שאיפתם הינה רידוד השירות הציבורי - להחדיר אליו מועמדים שלא היו עוברים ועדות איתור אובייקטיביות, שאינם עומדים בכללים מינימליים של השכלה וניסיון רלוונטי, שהינם טובים הרבה פחות מאותם עובדי ציבור שהיו לזרא בעיני אותם "נבחרים". מועמדים שיזכירו להם אותם עצמם, אם לא גרוע מזה; שלא יפעלו למען הציבור אלא למען השרים, עסקניהם או חברי מפלגותיהם. שלא ימלאו את חובתם הבסיסית כלפי הציבור.
ברוח זו יש להשקיף על רצונו של שר התיירות (הפעם במדינה האמיתית הנקראת ישראל) לקיים לעובדי ציבור בכירים שימוע בפני הכנסת...
על כגון כך כבר אמרו הגששים: הפוך, ורסנו, הפוך! אולי במקום שעובד ציבור מוכשר שבאמתחתו הישגים רבים ומוכחים וגם שניים-שלושה תארים אקדמיים, לא עלינו, יעבור שימוע אצל זה שעשר שנים לא פתח ספר או אצל חברו שעוד מתגאה בכך, יעמדו הנבחרים שלנו לשימוע בפני אותם "פקידים" לפני הצגת מועמדותם לכנסת? אל דאגה, עמדותיהם הפוליטיות אינן רלוונטיות ולא תיבחנה. רק, דרך משל, יכולתם לומר משפט או שניים בעברית נכונה. רק החזקתם בידע כללי מינימלי. רק היכרותם את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. חזון אחרית הימים? חשבו איזו כנסת יכול ותהיה לנו. אולי כמו זו שהיתה פעם, לפני העידן בו בורות, שטחיות והתלהמות הפכו כה מרכזיים ופופולאריים בשדה המשחק הפוליטי בישראל של היום.
7. אחרון ובעליל לא חביב הוא יחסם של אותם נבחרי ציבור או מי מהם לתקשורת חופשית, תפקידה ויעודיה. אנחנו יכולים להתחלחל בשומענו משפט כמו "מה שווה התאגיד הציבורי אם אנחנו לא שולטים בו?" אך גם הפעם אין צורך ב"די-ניין" דווקא. אמצעים אחרים שננקטים הם אלה שעושים, לעיתים, את "העבודה" לרבות טלפונים ומסרים מפורשים לעורך או לכתב מהפוליטיקאי, מקורבו או יחצ"נו. נראה כי שורש הבעיה נעוץ בתפיסת המנהיגות הנבחרת את התקשורת ותפקידיה: כשכל ביקורת מכונה "ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן", כאילו לדרג הנבחר יש זכות אלוהית לכהן באין מפריע, מוחה ומבקר; כשטענות ענייניות אינן זוכות לתגובה עניינית; כשראש ממשלה בוחר שלא להתראיין ואינו סבור כי הציבור זכאי לתשובות לשאלות קונקרטיות; כשכל זה מתרחש, הדמוקרטיה הישראלית ניצבת בפני סכנה מוחשית לחדול מלהיות ראויה לתוארה זה.
התפיסה לפיה זכותו של העם היא לומר את דברו אך ורק בקלפי - הינה אנטי-דמוקרטית כשלעצמה; אך מקום בו אין העם מקבל מנבחריו כל דין וחשבון על עמדותיהם המשתנות, עסקאותיהם הפנימיות ומניעיהם – היא כבר הופכת למבוא לדיקטטורה, אם לא לדבר האמיתי עצמו.
נראה אם כן כי, למרבה הצער, מה שמאפיין את "תפיסתם הדמוקרטית" של לא מעטים משרינו או נבחרינו אינו עקרון הפרדת הרשויות וכיבוד כל רשות את רעותה, אלא זלזול של אחת מהן באחיותיה, הפונקציות שהן אמורות למלא וממלאי התפקידים שבה; דמוקרטיה לשיטתם הינה השתקת כלבי השמירה שלה עד שיתוקם; רצונו של הציבור מבחינתם הוא רצונם שלהם בלבד ולציבור עצמו אין כל זכות – בין בחירות לבחירות – לומר דבר בעניין: לא בעצמו, לא דרך תקשורת חופשית, לא באמצעות עובדי הציבור שמנסים לשמור על זכויותיו אלה. הרשות השופטת ו"פקידי" הרשות המבצעת אמורים לשיטתם לציית לנבחרים, למורמים מעם; גם בהיווכחם בעוולות או בפעולות הפוגעות בציבור ובזכויותיו, הם אמורים להחריש ולידום, בעת ההיא, בעת הזאת ובכלל. הם אמורים לשאת חן בעיני הח"כים והשרים ולפעול כרצונם של האחרונים, אחרת יבולע להם. אחרת לא יקודמו או יפוטרו. אחרת יוחלפו באומרי הן למיניהם שייבחרו על-ידי שימועים שיסננו החוצה את הנאמנים לציבור ולדמוקרטיה, ויכניסו פנימה את הנאמנים לשרים ולפוליטיקה הפנימית, הקטנונית והמשתנה שלהם.
אותם שרים ונבחרים המתיימרים לדבר בשמה של הדמוקרטיה עת כל תכליתם היא למוססה עד דק. עד אין שיור.
גל לברטוב הוא תלמיד לדוקטורט באוניברסיטה העברית והיה ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה.
