המחיצה תוקפת שוב: דוד אנוך כותב ומתראיין על "המחיצה״
כן, כן, ידענו שהיא תחזור. אני חושש שאין ברירה, וחייבים להתייחס. לפחות, אני חייב. ממש עם טיעונים. וגם להשיב לטיעונים רווחים, טיעונים שנראה שיש רבים/ות שמשום מה משתכנעים/ות מהם. אז אני חושש שזה יהיה ארוך, ולא לגמרי נעים, ומעט בוטה. על פופולריות זולה (ופופולריות בכלל) ויתרתי מזמן. אני אנסה לומר את האמת.
אבל לפני הטענות והטיעונים, ולפני הדברים הלא-לגמרי-נעימים, בכל זאת הבהרה. אומר כאן דברים לא קלים על הרעיון של מחיצה בנשף, על המגמה שהרעיון הזה הוא חלק ממנה, על הניצול הציני של טענות על "התחשבות", על העיוורון של מי שמקבלן. אבל אף אחת מהטענות האלה אינה טענה אישית כנגד אף אחד ספציפי כאן. אינני יודע מי הנשים שביקשו את הבקשה בשנה שעברה, אינני יודע מה בדיוק המוטיבציות שלהן, מה כוונותיהן. בהחלט ייתכן שהן כנות ותמות לב ושאינן אשמות אישית בדבר מהדברים שהופכים את הבקשה הזו לכה פסולה בעיניי. אינני יודע מה בדיוק עומד מאחורי הדיון השנה (שוב בקשה? של מי?), אבל מובן שהדברים האלה נכונים גם לגבי המעורבים בבקשות האלה השנה. ואף שאטען טענות כלליות לא נעימות במיוחד על הששים-אלי-התחשבות, מובן שאיני יודע דבר על רוב הא/נשים המעורבים/ות בדיון, עם רובם/ן לא ניהלתי דיונים מפורטים בעניין, וממילא איני יכול לומר דבר על טעויות שהם/ן אולי נכשלים/ות בהן. אני מתייצב מאחורי הטענות הכלליות, ואינני מצטעצע – אני מבין שהן תפגענה גם באנשים ספציפיים שאולי ימצאו את עצמם בתיאורים הכלליים בהם אשתמש. ובכל זאת, אני לא מכוון אף טענה כאן ספציפית כלפי אף אדם שאיני מיטיב להכירה/ו.
מדוע אני כל כך נגד
לא כל הפרדה היא בהכרח פסולה. אפילו לא כל הפרדה מגדרית היא בהכרח פסולה. אבל ההקשר משנה – המשמעות של הפרדה, ובכלל זה השאלה אם יש בה פגיעה בדברים שחשוב לא לפגוע בהם, נקבעת על-פי ההקשר. וההקשר של המחיצה מורכב. הוא כולל מארג שלם של תפיסות של מגדר, דברים כמו תפיסה של מי ראוי להיראות באופן טבעי, ומי ראויה להיחבא; של מי ראוי שיהיה מוחצן, ומי ראוי שתהיה מופנמת; של דיכוי של מיניות; של הפנמה של מבני כוח. הוא כולל מארג שלם של פוליטיקה של מגזרים: אין כאן בקשה המוצגת לרוב החזק, להתחשב ברגישויות של מיעוט חלש. הצגה כזו של הדברים, נפוצה ויעילה ככל שתהיה, היא בכל זאת שקרית ומניפולטיבית – יש כאן מהלך גדול שסיפור המחיצה הוא רק חלק קטן ממנו, מהלך שכולל פרשיות שירת נשים, למשל, באוניברסיטאות אחרות, ודיבורים על הפרדה בכיתות גם בהשכלה הגבוהה, וכפייה דתית בוטה בכל מגזר (למשל, בחינוך הממלכתי), וכפיית נורמות של "צניעות" על ילדים בקייטנות מעורבות, ובקשה מאבות (חילונים) לא להגיע למופע סיום של חוג ריקוד של ילדות מטעמי צניעות, ועוד ועוד. מדובר במהלך כוחני, משתלט, מתוך עמדת כוח וללא כל עכבות לגבי השימוש בו, ומתוך טענת עליונות, והכל תוך התיפייפות צדקנית וטענות על התחשבות. מדובר על הקשר של הקצנה דתית פראית, ושל הקצנה פראית באשר למקום של הדת במרחב הציבורי והפוליטי. מתנהל כאן מאבק, וכנגד המגמות האלה יש להיאבק, בכל מקום, גם אם ברור למדי שהמאבק הזה ייכשל.
את המחיצה בנשף יש לראות בהקשרה. ודי בפרטים האלה על ההקשר כדי להבהיר מדוע היא כה פסולה. אבל יש עוד: אנחנו הרי יודעים/ות משהו על הפרדות, וגם על הקצנה. הפרדות כמעט אף פעם אינן נייטרליות. (בכמה בתי כנסת אורתודוקסיים מטופחת "עזרת הנשים" כמו האולם המרכזי?) ההפרדה הזו תקרא להפרדה הבאה, ולזו שאחריה. (מספר נשים תפנינה לאגודה בבקשה שבכל כיתה ייוחד איזור לישיבה של סטודנטיות בלבד; האיזור המופרד בנשף יילך ויגדל; יגיע היום שבו "עזרת הנשים" בנשף תהיה בחלק הנחמד פחות של הרחבה, וכולי). הקצנה במרחב הציבורי יוצרת לחץ על מי שאולי לא הייתה לה בעיה לרקוד על הרחבה הרגילה שלא לעשות כן; ועוד ועוד. כאמור – לא צריך להמציא דבר. הכל כבר נעשה, ונלמד, וייעשה עוד, בהקשרים רבים אחרים.
ועוד לא אמרנו דבר על האוניברסיטה. מובן שמחיצה כזו, גם חלקית בלבד (תחת ההנחה הנאיבית שבכך הדבר יסתיים) משנה את צביון הארוע. בהמשך, היא משנה את צביון המקום. להתחשב אפשר עוד (והיו סמוכים/ות ובטוחים/ות שתבואנה עוד ועוד קריאות התחשבות). אוניברסיטה, לדעתי, חשוב במיוחד שתהיה נטולת הפרדות כאלה. מתן גושפנקא מוסדית למסרים שעימם פתחתי כמאפיינים את ההפרדה בהקשרה יהיה חמור במיוחד.
אבל רגע: תשובות לטיעונים מהכיוון השני
לא נסחפנו? זה עד כדי כך חשוב?
המקרה הזה, לבדו, לא חשוב כלל. אבל זו טעות לראותו כך. הדרך הנכונה לראותו היא כחלק מתופעה כללית שהמאבק בה חשוב מאין כמותו, ושאין בה כמעט שלבים נקודתיים שלבדם הם חשובים יותר. הנזק הוא מצרפי, והלחימה בו חייבת להיות בכל נקודה ונקודה. ואולי ראוי לציין, שהצד השני נלחם כאן על כל נקודה ונקודה. לא התחשבות, לא עניין פעוט, אלא שלב נוסף בסילוקן של נשים מהמרחב הציבורי, בחיסולם של ערכים ליברליים בסיסיים, בכפייה דתית בלתי מתפשרת. אם יש דרך לנצח במאבק הזה – וכאמור, ממש איני בטוח שיש כזו – היא כרוכה במאבק בכל צעד נוסף.
זה לא פוגע באיש/ה.
אבל הרי תהיה גם רחבה משותפת, נכון? ירקוד איש, תרקוד אישה, על פי דרכו/ה. המחיצה אינה מזיקה לאיש, ולכן למנוע אותה ממי שביקשו אותה יהיה פסול, אולי אפילו מדכא (או מונע משנאה, או צר אופקים, או דיקטטורי, או שוביניסטי). אתם/ן מכירים/ות את הטיעון.
אבל הוא שגוי. דרך אחת טובה לראות זאת היא לחשוב על המקרה שבו מבקשים מספר תלמידים/ות – בנימוס, בדרכי נועם, מבלי להשתלט על כלל הרחבה, ורק כדי להתחשב ברגישויותיהם/ן – שחלק מהרחבה יופרד ליהודים בלבד, או אך לזוגות סטרייטים. אני מניח (וכל כך, כל כך מקווה) שרוב גדול מביניכם/ן לא היה מעלה בדעתו להיענות לבקשות כאלה. טענות על כך שמי שרוצה לרקוד עם ערבים, או לצד זוג גברים הומואים או זוג נשים לסביות יכול עדיין לעשות זאת בחלקים אחרים של הרחבה – טענות כאלה לא היו משכנעות אתכם/ן בתמימותה של הבקשה. מדוע?
גם אם אין אדם שיכול להצביע על פגיעה קשה ומוחשית באינטרס מיידי שלו, אין זה נובע מכך שלא נפגעים אינטרסים חשובים ביותר – ואף זכויות – של רבים/ות מהמעורבים/ות. עצם ההפרדה של איזור ליהודים בלבד משדרת מסר פוגעני ביותר כלפי כל מי שאינם/ן יהודים, ומהווה שלב בשרשרת של פגיעות שתהיינה בהן אף קונקרטיות יותר. לכן כל אדם הגון – יהודי או לא יהודי – יתנגד לה, גם אם היא עטופה במילים חלקלקות על התחשבות. כך גם לגבי הפרדה של איזור לסטרייטים בלבד. כך גם במקרה שלפנינו. הפרדה מגדרית בנשף – ולו חלקית, ולו בדרכי נועם – פוגעת בכל מי ששוויון מגדרי יקר לו, אפילו אין הוא משכיל לראות זאת. היא משדרת מסרים פוגעניים על מיניותן של נשים (ואולי גם של גברים), על מקומן במרחב הציבורי, על הצורך "ליישר קו" עם דתיות אורתודוקסית שנמצאת במערבולת של הקצנה. ודאי שיש להתנגד לה.
קצת התחשבות, מה יש?
הקורא/ת הזהיר/ה אולי כבר שם לב שדעתי אינה נוחה מטענות על התחשבות כאן. הבעיה אינה שאין זה מן הראוי להתחשב בבני אדם אחרים, בכל מיני דרכים. מובן שראוי. הבעיה היא שיש גבולות גם לטענות התחשבות, ושכאן אין מדובר באמת בבקשה להתחשבות.
ייתכן בהחלט שרגשותיו של ההומופוב שמבקש שלא לראות זוגות חד-מיניים במרחב הציבורי נפגעים באופן עמוק מלראות זוג גברים צועד ברחוב "שלו" משלבים ידיים. בכל זאת אין זה מן הראוי להתחשב בפגיעה ברגשות אלה, גם משום שהם פסולים מוסרית, וגם משום שהמחיר שכרוך בהתחשבות בהם כה גבוה. (ושוב, הטענה "נו באמת, אז תלכו יד ביד ברחוב אחר" אינה מפריכה את הדברים האלה.) יש דרכים רבות וראויות להתחשב ברגישויותיהם של אנשים דתיים (מכל מיני דתות, אגב). הפרדה מגדרית באירוע חצי-רשמי אינה אחת מהן.
אבל אולי חשוב יותר בהקשר שלנו: אין מדובר כאן בבקשת התחשבות תמת לב. (אני מבקש לשוב ולהדגיש שהדברים האלה הם דברים כלליים על מגמות חברתיות גדולות יותר, שמכתיבות לדעתי את התגובה הראויה לבקשה שעל הפרק. אין כאן טענה על חוסר תום לב של מי שביקש/ה את המחיצה בנשף). הבקשה כאן היא חלק ממאבק גדול על צביונה של החברה שלנו, מאבק שבו כל בקשות ההתחשבות לעולם חד צדדיות, ושהן חלק מקרב כוחני חסר פשרות. (והאם אתם/ן מאמינים/ות שלאחר ההפסד במאבק הגדול הזה, מעט החילונים הליברלים שעוד ייוותרו יזכו להתחשבות דומה?)
הבקשה הגיעה מהנשים הדתיות. זה משנה את כל התמונה.
למיטב ידיעתי, הבקשה לא הגיעה מהנשים הדתיות, אלא ממספר נשים דתיות. זה עדיין חשוב, אבל זה שונה מאוד. אין לי שום טעם להאמין ש"הנשים הדתיות" עשויות מקשה אחת בעניין זה, או בכל עניין אחר. אני מנחש שחלקן בעד המחיצה, חלקן לא חשבו על זה עד שהעניין עלה על הפרק והתייצבו מגזרית (לפחות משעה שמרצה מעצבן התייצב מנגד), חלקן אולי מתנגדות לנשף באופן כללי גם אם תהיה בו מחיצה, ואולי חלקן אפילו מעדיפות את העדרה. אינני יודע על גוף שמוסמך לייצג את כל הנשים הדתיות בפקולטה, או על קונצנזוס בקרב קבוצה זו.
אבל חשוב מכך, אפילו היו כל הנשים הדתיות בפקולטה מתייצבות מאחורי הבקשה (ואולי זה עוד יקרה), אין די בכך, משני הטעמים הבאים.
ראשית, זה לא רק עניינן. כאמור, ההקשר משנה, והמחיצה בנשף משנה רק משום שהיא חלק מתופעה רחבה יותר, תופעה שמעצבת את המרחב של תפיסות מגדר (ואחרות) גם עבור בתי, ובמידה מסוימת גם עבורי ועבור בני. זה בהחלט לא רק עניינן של הנשים הדתיות שבמקרה לומדות בפקולטה היום.
שנית, אני מסכים שיש אסימטריה חשובה בין בקשות הפרדה ביוזמת הצד החלש ובקשות כאלה ביוזמת הצד החזק. בחוג לפילוסופיה – תחום שסובל מייצוג נמוך מאוד של נשים – עודדתי, למשל, קבוצות דיון פילוסופיות לנשים בלבד; בהחלט לא הייתי מעודד קבוצות דיון כאלה לגברים בלבד. (מבחינה זו, הדוגמא של הפרדה ליהודים בלבד או לסטרייטים בלבד שונה מהמקרה שעל הפרק.) אבל אם אני צודק במה שאמרתי לגבי ההקשר שהבקשה הזו היא חלק ממנו, יחסי הכוח הרלבנטיים שונים בתכלית מאלה שמבקשים לצייר הרוחצים בנקיון הבקשות להתחשבות.
מי אתה שתתערב?
כאמור, אני חושב שמדובר במקרה פרטי של מגמה כללית, שבחשיבותה הפוליטית אי אפשר לזלזל. ומדובר במשהו שמתרחש במקום העבודה שלי, במקום שבמובן מסוים אני חלק מהקהילה הרלבנטית לו. קמה לי חובה להתנגד.
ולא, זה לא עניין רק של סטודנטים/ות, או עניין פנימי של האגודה – כשם שזה לא היה עניין כזה אילו האגודה הייתה מבקשת להתחשב במבקשי ההפרדה ליהודים בלבד או לסטרייטים בלבד. גם אז הייתי מתערב.
דעת רוב.
נכון, בסוף כנראה תהיה הצבעה. בדרך כלל בסוף יש הצבעות. האם אקבל את עמדת הרוב?
לא. ההפרדה בנשף לא תהיה לגיטימית גם בהצבעת רוב כזו. היא לא הייתה לגיטימית גם אילו הייתה עוברת בהצבעה פה אחד. מובן שאעשה כל שאוכל כדי להתנגד לה, ועל כל פנים כדי שהפקולטה באופן רשמי תנער חוצנה ממנה.
ועוד שני נושאים, חשובים פחות
ההשפעה על הפקולטה
הרשו לי לנסח זאת באופן מעט זול: איזו פקולטה, ואיזו אוניברסיטה, אתם/ן רוצים/ות כאן – כזו שיותר דומה לאוניברסיטת תל אביב, או לאוניברסיטת בר אילן? קיום המחיצה – אפילו רק הדיון בה – יזכה למידה מסוימת של תהודה תקשורתית. המסר יהיה ברור, והוא ישפיע, מאוד. מי שיכולים/ות לבחור בין הפקולטה שלנו לבין הפקולטה המתחרה, ילמדו משהו על אופיה של הפקולטה, ויקבלו החלטות בהתאם. אני צופה גם קשיים נוספים בשכירת אנשי/נשות סגל, שיעדיפו מקום שאין בו מחיצות כאלה (כל עוד יהיה עדיין מקום כזה).
פרוצדורה (ולא, לא הסטטוס קוו)
בתום הסקנדלון בעניין המחיצה בשנה שעברה, הצעתי ליו"ר האגודה דאז לקיים דיון רציני, במהלך הסתיו, בכל פורום שירצה. דיון שיכלול העלאת טיעונים באופן נינוח יחסית, דוברים/ות רבים/ות ומגוונים/ות, וכולי. האגודה בחרה שלא לעשות כן. תחת זאת, היא בחרה לתת התרעה קצרה, לערוך דיון שאליו מוזמנים/ות רק הסטודנטים/ות, אפילו לא ליידע את הנהלת הפקולטה, וכמובן – לא לשתף את הסגל בשום שלב בדיונים. (אני עדיין מקווה שזה ישתנה.)
אין שום דבר חשוב בסטטוס קוו דווקא. אבל הדיקן ביקש מיו"ר האגודה בזמנו שלא יהיה שינוי בסטטוס קוו ללא דיון רציני, שלו שותפה לכל הפחות גם הנהלת הפקולטה. חשיבות כזו לסטטוס קוו דווקא יש, אני חושב.
אם תחליט האגודה בכל זאת על מחיצה, ללא היוועצות ראויה עם הנהלת הפקולטה והסגל שלה – די בכך, לדעתי, כדי להצדיק שסגל הפקולטה והנהלתה ינערו חוצנם מההחלטה הזו, ומהאירוע שיעמוד בצילה.
את הדברים שכתבתי לעיל יכולים/ות לקבל – ולדעתי, צריכים/ות לקבל – כולם/ן, חילוניים/ות ודתיים/ות כאחד. וכרגיל, המציאות מורכבת יותר מחלוקות "נקיות" – אני בטוח שיש דתיים/ות שמקבלים/ות רבים מהדברים שכתבתי כאן, ויש חילונים/ות רבים/ות שדוחים/ות רבים מהם. אז אסיים במספר מילים במיוחד לאלה האחרונים.
אתם דור שהחלק הרלבנטי בתודעתו עוצב תחת המכבש של מגמת ההקצנה עליה דיברתי כאן, ושל הטענות הצבועות על התחשבות, השכם והערב. אומרים לכם "ערכים" ואתם שומעים "יהדות"; אומרים "יהדות" ואתם מניחים "אורתודוקסית"; ואם כבר אורתודוקסית, אז היהדות האורתודוקסית המוקצנת באופן מגוחך ומסוכן של השנים האחרונות. אתם הדור שחלק ניכר ממנו קיבל כמובנת מאליה את פקודת "השילוב הראוי" בצבא, ולא שם לב שמדובר במיסוד של טירוף. (ראו, למשל, דברי יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, כאן). אתם/ן מאוד נחמדים/ות ומתחשבים/ות. כלומר, אתם/ן מתעלמים/ות מההקשר הפוליטי, ממאבקי הכוח, מהתמונה הכללית. הצד השני אינו מתעלם מהם. נחשו מי ינצח.
ראיון עפ פרופסור אנוך בגלי צה"ל. האייטם מתחיל בדקה 35, פרופסור אנוך מתחיל בדקה ה - 38. כאן.
