מדוע הדרוזים באמת מצליחים בבגרויות?
(פורסם לראשונה ב TheMarker 20.07.2015)
מאמר שהתפרסם ב–TheMarker לפני כשבועיים ("הדרוזים סוגרים פערים על היהודים", מירב ארלוזורוב, 9 ביולי) מהלל את מערכת החינוך הדרוזית לאור הגידול הדרמטי של הזכאים לבגרות בה (שמתקרב לזה של האוכלוסייה היהודית ונמצא במגמת עליה). הכתבה מציינת כמה סיבות להצלחה הדרוזית—ההשקעה הגדולה של משרד-החינוך קרן רש"י, אורט והטכניון והחלטה של הרשויות המקומיות.
ראוי לציין כי הכתבה, ממעיטה בגודל ההישג משום שנקודת המוצא של העדה הדרוזית, שהיסטורית הייתה העדה הדתית הכי פחות משכילה (במונחים של השכלה פורמאלית על-יסודית) בישראל, לא קרובה לזו של האוכלוסייה היהודית. כלומר, הסיכוי שתלמיד בבית-ג'אן (100% הצלחה בבגרות) מגיע מבית שבו לאחד מההורים יש השכלה אקדמית, הוא נמוך יותר מזה של תלמיד ערבי-מוסלמי מהגליל (ונמוך משמעותית מזה של תלמיד נוצרי-ערבי ויהודי).
על רקע זה, לא ברור מדוע קיימת הצלחה דווקא ברשויות הדרוזיות. האם ראשי מועצה וערים בפריפריה החברתית-גיאוגרפית אינם רוצים ומשקיעים בהצלחת תלמידיהם? האם השלטון המקומי במועצות הדרוזיות מושחת-פחות או יעיל-יותר מבמקומות אחרים? האם משרד-החינוך לא משקיע משמעותית הרבה יותר בחינוך בישובים הנמצאים באשכול חברתי נמוך? מה לגבי קרן רש"י (וקרנות אחרות), המשקיעות לא מעט בבתי ספר חלשים אחרים? אמת, החברה הדרוזית אכן עברה שינוי תרבותי, שכולל רצון נכונות להשקיע בחינוך על מנת להשתלב בחברה ובשוק העבודה הישראליים באופן עמוק יותר. אלא שגם רוב הערבים, כמו גם תושבי הפריפריה החברתית-גאוגרפיית בישראל היו מעוניינים בהשתלבות כזו על יתרונותיה הכלכליים המשמעותיים.
ברצוני להציע הסבר נוסף, המיוחד לדרוזים ושעשוי להסביר מדוע הצליחו איפה שרבים אחרים נכשלו: לכידות חברתית שתורגמה ללכידות חינוכית. הזהות כמיעוט (דתי) בתוך מיעוט (אתני), כמו גם ההיסטוריה ארוכה (ומתמשכת) של רדיפות, גורם לפרטים בעדה הדרוזית להשקיע מאמצים רבים כדי לשמור על זהות קהילתית ייחודית. לענייננו, בהקשר של מערכת החינוך, הצורך בקהילה מלוכדת ומובחנת אומר שילד דרוזי צריך לגדול בכפר דרוזי וללמוד במערכת הציבורית (שמדינת ישראל מספקת).
כלומר, בניגוד למשפחה מוסלמית מקבילה מבחינה סוציו-אקונומית מישוב ערבי בגליל, למשפחה הדרוזית חזקה אין דילמה האם לשלוח את ילדיה ללמוד בבתי הספר הכנסייתיים החצי-פרטיים. בניגוד למשפחה דתית בירושלים, אין לה אפשרות לשלוח את ילדים לחינוך האליטיסטי החצי פרטי (דוגמת פלך, הרטמן וחורב) עם שעות תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) במימון של הורים של מאות שקלים בחודש. בניגוד למשפחה אילתית, אין לה התלבטות אם לשלוח את הילד ללמוד בבאר-אורה או ביוטבתה. בניגוד למשפחה של רופא בסורוקה, או למרצה בעברית—היא איננה יכולה להימלט מהמערכת העירונית ההמונית לבועה חצי-פרטית עם כותרת "בי"ס ניסויי\אנטרופוסופי\מדעים-ואומנויות\דו-לשוני." בניגוד למשפחה בלוד, שתשקול לעבור לר"ג אם יש בעיות של אלימות בבית ספר, המשפחה הדרוזית לא תעבור.
במילים אחרות, הרקע התרבותי של הדרוזים גרם לכך שכפרטים בקהילה לא הייתה להם בחירה במערכת החינוך, מה שבאופן פרדוקסלי יצר את הקרקע הפורייה להצלחה. כשהשינוי התרבותי וההשקעה הכספית הגיעו—הדחף הטבעי של ההורים החזקים בישובים הדרוזיים תועל לקידום ילדיהם ביחד עם שאר הקהילה ולא על חשבונה.
בשל הצורך לשמור על אחדות, הדרוזים הבינו שלמרות שחינוך הוא מוצר פרטי שכל הורה יכול (ויש יאמרו חייב) לצייד בו את ילדו, חינוך הוא בראש ובראשונה מוצר ציבורי שאנו צורכים כקהילה. בניגוד לזרמים אחרים (שהבולטים בהם הם הממלכתי-דתי והממלכתי-ערבי), בהם ההורים בחרו לשלוח את ילדיהם לאיים מבודדים ייחודיים-חצי-פרטיים כדי להתנתק מההמון במערכת הכללית, לדרוזים ברור כי יש להם רק דרך אחת (למעלה או למטה)—ביחד.
הצלחה הדרוזית, היא בעיקר תמונת ראי (ותעודת עניות) לבלקניזציה השבטית שפשטה בשאר החברה הישראלית.
