סיפור של רמייה
(פורסם לראשונה בהארץ 16.07.2015)
במלאות עשר שנים להתנתקות פירסם פרופ' ידידיה שטרן מאמר, המשבח את המפונים על גדלות הנפש שלהם ומותח ביקורת על ארגוני זכויות האדם (ולא רק עליהם) על העיוורון שגילו ביחס לקיפוח הזכויות של המפונים. "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על הומניזם ואהבת אדם לא עמד במבחן ההתנתקות", קובע שטרן ("סיפור של עיוורון", 10.7). הוא גם מוצא ראיות לכשל של הסולידריות הישראלית — העדר האמפתיה בקרב רבים בחברה הישראלית כלפי המפונים, שהם, לדבריו, "מלח הארץ בשליחות האומה". באף אחת מהטענות האלה אין ממש.
היכן מוצא שטרן את גדלות הנפש של המפונים? "בניגוד לחששות, לא נשפך דם, כמעט ולא סורבו פקודות, לא פרצה מלחמת אחים". שטרן, בנדיבותו, משבח ומקלס אנשים, על כך שלא שפכו דמם של חיילים/ות ושוטרים/ות שביצעו פקודות חוקיות ומוסריות, ועל כך שלא יזמו מלחמת אחים. אכן, גדלות נפש ממש (על הרטוריקה ההיפר־לאומית הזאת — "מלחמת אחים", ולא חלילה מלחמת אזרחים; "בשליחות האומה" ולא חלילה בשליחות המדינה — כבר כמעט אין סבלנות להעיר).
ומה נאמר על "גדלות הנפש" שבאה לידי ביטוי בציות לפקודות? אינני מזלזל בחשיבות של ציות לפקודות במערכות כדוגמת הצבא. לעתים יש למלא פקודות גם כשתוכנן נראה למקבלן שגוי. אבל כידוע, החשיבות הזאת מוגבלת, ובוודאי אינה ערך מוחלט או עליון. והרי שיח הרמייה המתנחלי שב וסיפר לנו — אז בזמן אמת, וגם היום — שה"גירוש" הוא עוול מוסרי נתעב, שהטראומה היא בממדים של חורבן הבית לפחות. אילו הרגשות הללו היו אותנטיים, מה ראוי להערצה בציות לפקודות שמביאות עוול נוראי שכזה? אילו הפקודות פסולות מוסרית עד כדי כך שהן מחוללות טראומה בממדים שואתיים, האם לא ברור שכל אדם הגון צריך לסרב להן? מי שמתקשט (או מקשט אחרים) בנוצות הציות, חייב להחליט: או שהוא מעלה על נס ציות עיוור נטול סייג לכל פקודה, נוראית ככל שתהא; או שהוא מכיר בכך שלא היה מדובר בטראומה בממדים שואתיים, שהפקודות לא היו פסולות עד כדי כך שהמצב הצדיק סירוב, שאף אם היה עוול, הוא לא היה קשה מנשוא, שהדיבורים על העוול הנוראי היו כולם שקרים. שתי האפשרויות ממוטטות את טיעוניו של שטרן.
ארגוני זכויות האדם כשלו, אומר שטרן, משום שלא השכילו להגיב כראוי על קיפוח זכויותיהם של המפונים, ולא חשו אמפתיה לסבלם האמיתי והעמוק. אבל הכריכה יחד של זכויות המפונים ושל כאבם משקפת אי־הבנה עמוקה של המהות של זכויות, וכתוצאה מכך של תפקידם של ארגוני זכויות אדם. על הטענה שהפינוי הסב כאב עמוק למפונים אי אפשר לחלוק. על הטענה שהיה בפינוי משום הפרה של זכויותיהם, אפשר וראוי לחלוק. מבחינה משפטית, כמובן, אחרי ששלוש הרשויות אישרו את הפינוי (מכך מתפעל שטרן), קשה לומר שקופחו זכויותיהם המשפטיות. האם קופחו זכויותיהם המוסריות, על אף כל האישורים המשפטיים? כדי להשיב תשובה רצינית לשאלה זו, אין מנוס מלדון במעמד המוסרי של ההתנחלויות ברצועת עזה. ולא, לאיש אין זכות לנשל חפים מפשע מאדמותיהם, ליטול חלק במדיניות כיבוש, דיכוי וגזל, לעשות במשאבי טבע של עם אחר כבתוך שלו, ולהתעטף בתחושת קורבן חמימה כשהוא נדרש לחדול מעוולותיו. למפונים בהחלט נגרם כאב, אבל לא נגרם להם עוול.
ובאמת מה על הכאב? כאב, כאמור, היה גם היה, ועדיין יש. וכאב אכן קורא לאמפתיה, יהא אשר יהא הכואב, יהיו אשר יהיו כישלונותיו המוסריים. ייתכן שחלקים בחברה הישראלית לא הפגינו די אמפתיה כלפי כאבם של המפונים — אם כי גם טענה זו אינה מובנת מאליה; שהרי כאב, עמוק ואמיתי, יש בלי די, ואמפתיה יש מעט מדי. אבל ראשית, תפקידם של ארגוני זכויות אדם אינו להביע אמפתיה לכאב. תפקידם להגן על זכויות אדם. ואלה, כאמור, לא נפגעו על ידי ההתנתקות (הן נפגעו ועודן נפגעות, השכם והערב, על ידי מדיניות הכיבוש וההתנחלות). ושנית, אם מדברים על עומק הכאב, אין מנוס מלדבר על האחריות לכאב. וכאן אחריותם של המפונים עצמם עמוקה וחמורה.
שטרן עצמו מזכיר את חוסר המוכנות של רבים מהמפונים לשתף פעולה עם הרשויות בדרכים שהיו מקילות את הכאב. הוא גם מבקר רבנים, שבהתנהגותם ובהצהרותיהם החמירו את המצב (למשל, בדרך של יצירת ציפייה לא ריאלית ש"היה לא תהיה"). אבל אין הוא מזכיר, למשל, את ההתנהגות המחפירה של חלק מההורים בקרב המפונים, שהיה בה כדי להעצים את הטראומה ולהעמיק את הכאב של ילדיהם. גם כאב כזה עודנו כאב, וגם כאב כזה ראוי שיעורר אמפתיה. אבל אל נא יבקשו מעמיקי הכאב האלה לרחוץ בניקיון כפיהם הקורבני (ואל נא יטיף שטרן על גדלות נפשם).
ומה על כשל הסולידריות הנורא כלפי "מלח הארץ" שבנו את ביתם ברצועת עזה "בשליחות האומה"? אינני מבין את הביטוי "מלח הארץ" ומה הרלבנטיות שלו כאן. בהנחה שלא כולם בישראל הם "מלח הארץ", הרי שעצם השימוש בו כבר עורך הבחנות בתוך החברה, שעל כשל הסולדיריות שלה מבכה כאן שטרן. האם כאבם של מי שאינם "מלח הארץ" ראוי פחות לאמפתיה סולידרית? ובאיזה מובן המפונים הם יותר "מלח הארץ" מאחרים?
אבל חשוב במיוחד להפריך את השקר החוזר ונשנה על כך שפעלו "בשליחות האומה". תושבי גוש קטיף בחרו היכן להקים את ביתם, ועשו זאת באופן חוקי (אם כי פסול מוסרית). רבים מהם ודאי חשבו בכנות שהם עושים מעשה ראוי, אולי נעלה, אולי ציוני, אולי מעשה שמשרת את המדינה. היו גם גורמים בממשלה שחשבו כמותם. ומתנחלי עזה בחרו את בחירותיהם באופן חלקי, אולי, תוך היענות להצהרות כאלה של גורמים בממשלה, ולמערך תמריצים (נדיב עד כדי גיחוך) ששיפר את התנאים שבהם היו יכולים להקים את בתיהם דווקא שם. אבל בין כל אלה לבין טענות על שליחות של המדינה (או של "האומה") עוד ארוכה הדרך. חייל שנשלח לקרב הוא שליח של המדינה. שגרירה בארץ זרה היא שליחה של המדינה. מי שבוחר — ללא פקודה, לא תחת כפייה או אילוץ חריף אחר — לבנות את ביתו במקום מסוים, ומקבל אגב כך הנחה במסים, עדיין אינו שליח של המדינה, גם אם הוא סבור שהוא מיטיב עמה. המדינה, למרבה הצער, התירה להם לגור שם, וסייעה להם לעשות כן. היא לא חייבה אותם לעשות כן, והם עשו זאת כאזרחיה, לא כשליחיה.
הטיפול במפונים היה, ככל הנראה, בעייתי ביותר, כפי שטוען שטרן. לעתים קרובות הוא היה מאוד לא נבון ולעתים אולי היה בלתי ראוי מוסרית. אבל עיוורון של ארגוני זכויות אדם לא היה כאן, וגם לא חשיפה של אשליות על הומניזם. אשר לגדלות הנפש — אותה, ככל הנראה, נצטרך לחפש במקומות אחרים.
