הרצח השתלם
פורסם תחילה ב״הארץ״ ביום 7 בנובמבר 2014
תשע עשרה שנים חלפו מאז נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, על ידי יגאל עמיר. מסיבות פוליטיות, ובשם האחדות, נמנעה החברה הישראלית מבירור ענייני ונוקב של הרקע לרצח, משמעותו והשלכותיו. אך לא ניתן לבנות אחדות על בסיס טיוח. גם לא על בסיס סימטריה כוזבת בין שמאל וימין. להלן שורות אחדות המבקשות לקיים בירור כזה.
רוצח פוליטי כעמיר זקוק לאידיאולוגיה עזת מבע, לציבור, שהוא משמש כשליחו, ולאווירה ציבורית שמבטיחה רמות שונות של תמיכה במעשה. לכן, ראיית הרצח כמעשה של יחיד חריג, "מטורף", "עשב שוטה" ותו לא, היא החמצה של הרקע לרצח ושל מה שעלול להביא לרצח הפוליטי הבא.
הרצח המחיש בחריפות את הפוטנציאל ההרסני של קנאות דתית כשהיא משולבת בלאומנות (לא לאומיות), על רקע הכיבוש וההתנחלות. אם מחזיקים בערך הדתי של קדושת הארץ כולה ואיסור מסירתה לנוכרים כערך מוחלט, שאינו צריך להתאזן בערכים אחרים, הרצח של מנהיג המסכן את הערך הזה הוא תוצאה כמעט מתבקשת. לצד הערך הקיצוני הזה התבססה ההשקפה שגורל השטחים אינו נתון להכרעה של המערכת הפוליטית. השקפות אלה מונעות מראש הסדר מדיני שכרוך בפינוי יישובים, בשל החשש מפני אלימות והחשש שלא ניתן יהיה להוציאו לפועל, משום שחלק מהצבא לא יקבל את מרות הממשלה בעניין.
המרקחה של קיצוניות דתית ולאומנית (במשולב או בנפרד), מובילה אל ההיגיון שמאחורי השיגעון. זוהי הקרקע שממנה צמחו ברוך גולדשטיין, הרב כהנא וממשיכי דרכו, "המחתרת היהודית", "תג מחיר" וגל הגזענות האחרון. זהו גם הדשן שממנו ניזונו עמיר וחסידיו.
השיח הציבורי בישראל מתאפיין בקוטביות יוצאת דופן. מצד אחד ניצבים אלה הסבורים שהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל היא כורח מוסרי ואינטרס לאומי חיוני. מצד שני, מי שרואים בכך אסון אידיאולוגי־ערכי, או אסון ביטחוני. בימין הקיצוני אף השתרש לצד התפישה הדתית נרטיב חילוני, לפיו הפלסטינים מעצם מהותם הם אויב נצחי של מדינת ישראל ותושביה היהודים, ולכן אחיזתנו ביהודה ושומרון מוצדקת, וכל מאמץ להגיע להסדר הוא איוולת מסוכנת. תפישה זו גם נותנת הכשר לנהוג בפלסטינים, לרבות אלה שהם אזרחי המדינה, כבאויב מהותי ונצחי. הייאוש והאיבה שהיא זורעת חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה.
כל אחד מהצדדים רואה בעמדת הצד השני עיוות וסכנה קיומית. חיוני שהוויכוח הזה יתקיים מתוך גישה של סובלנות כלפי עמדתו הבלתי נסבלת של האחר. אולם בשנים האחרונות פועל הימין הקיצוני להשתקת העמדה האחרת. חוק החרם, חוק הנכבה, המאמצים לפגוע בבית המשפט העליון ובארגוני החברה האזרחית, והניסיון להרחיק חברי כנסת ערבים, מדגימים את המאמצים להכריע את המחלוקת באמצעות הפחדת היריב הפוליטי והשתקתו.
הרצח אושש אמת ידועה: המעבר מאיבה לערבים לאיבה כלפי יהודים — "תומכי ערבים" — עד כדי רצח — קל למדי. לכן, מי שמשלים עם אלימות והסתה לאלימות ולגזענות כלפי ערבים, מקבל על עצמו גם אלימות והסתה לאלימות כלפי יהודים.
משום שלא נערך בירור יסודי, לא חל שינוי במדיניות התביעה הכללית בכל הנוגע להתרת דם, הכשרת רצח והסתה לגזענות. החלטות היועצים המשפטיים לממשלה באשר לרב יצחק גינזבורג, לרב שמואל אליהו ולכותבי "תורת המלך", הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, הן תעודות עניות למערכת אכיפת החוק שלנו ולמדינת ישראל כמדינה יהודית.
כמו כן, לא נלמדו הלקחים במערכת החינוך הישראלית. מערכת זו, על כל מגזריה, אינה עושה די לחסן את הלומדים בה מפני דעות קדומות, תחושת עליונות לאומית, איבה לאחר וגזענות. גל הגזענות שגאה לגובה חסר תקדים בעת מבצע "צוק איתן" — מגובה על ידי ההנהגה הלאומית (פרט לנשיא המדינה), בין בתמיכה מילולית ובין בשתיקה — חייב לשמש קריאת השכמה דחופה בנושא זה.
נדמה אף שבשני העשורים האחרונים מאז הרצח הופקו לקחים הפוכים, מוטעים ומסוכנים. פרשת חוק אי־איחוד המשפחה הפלסטינית, ובאחרונה החלטת שר הביטחון להדיר פועלים פלסטינים מאוטובוסים שבהם נוסעים יהודים, מעידים על הקלות הבלתי נסבלת של הכניעה לשיקולי ביטחון, גם אם מדומים, על חשבון הגנה על זכויות האדם והאזרח.
לא רק רבין נרצח. בעפר מתגוללים ונרמסים הדגלים שנשא — העדפת השלום על המלחמה, מחויבות אמיתית לביטחון המדינה ולשלום עם שכניה, וההבנה שיש לאל ידינו לשנות את המציאות. הציונות של רבין — משוכנעת בדרכה, מפוכחת ולא שוגה בחזיונות שווא — נתפשת על ידי הימין הקיצוני כאנטי־ציונות. הבנת החיוניות של טיפוח יחסינו עם ידידותינו בעולם וההכרה העמוקה במגבלות הכוח הפיסי, שאיפיינו את חשיבתו המדינית — נזנחו. גם המורשת שלו פנימה — ההשקעה בחינוך כמפתח לחוסנה של החברה, ובתוך כך שילוב האזרחים הערבים וראייתם כשותפים פוליטיים לדרך השלום — ננטשה.
היד נרעדת לקראת כתיבת המשפט הבא: מדובר ברצח פוליטי שחולל שינוי דרמטי ומקיף במציאות. אולי הכרעה ממש. קשה לתאר רצח פוליטי משתלם יותר מרציחתו של רבין. לכן הפיתוי לחזור על רצח פוליטי כזה הוא גדול מאוד.
רבין לא היה אדם מושלם. כמנהיג היו לו חולשות ונקודות תורפה, והוא "ידע" גם לטעות. לכן, לא בפולחן אישיותו עסקינן ביום השנה להירצחו. אבל לא ניתן שלא להתגעגע לכמה ממאפייני אישיותו כאדם וכמנהיג — המוכנות לקחת על עצמו אחריות אישית (בפרשת הדולרים ואחרי הכישלון בחילוץ נחשון וקסמן ז"ל), העדר גבהות לב, המוכנות להקשיב ולהשתנות, ישירות, אמינות, אפילו הרטוריקה החלשה שלו. זו הסיבה שבשלה רבין כל כך חסר, ושככל שעובר הזמן — הוא אף חסר יותר.
