מתי מותר להעניק הטבות ליוצאי צבא?
פורסם ב"הארץ", 21.5.2014
התכנית לקבוע שמחיר הדירה המרבי המזכה בפטור ממע"מ לרוכשים ששרתו בצה"ל יהיה גבוה במידה ניכרת מן המחיר לרוכשים שלא שרתו נוספת לשורה של הסדרים דומים שמכוחם מועדפים מי ששרתו בצה"ל. יש מקרים שבהם ההבחנה בין מי ששרתו למי שלא שרתו היא הסוואת כוונה להפלות ערבים – למשל, בוועדות קבלה ליישובים מסוימים – ובהם קל לקבוע שמדובר בפגיעה בשוויון. אבל במקרים הנפוצים, ההבחנה נועדה לפצות את המשרתים בגין אבדן האפשרות לעבוד בתקופת השירות ולתת תמריץ לשרת. השאלה היא באילו מקרים היא מותרת?
השאלה היא קשה משום שמצד אחד מובן שיש הצדקה להעניק הטבות למי שתרמו לחברה, אך מצד שני יישומה בישראל מבחין בין מגזרים. בני הציבור הערבי ובני הציבור החרדי אינם משרתים בצה"ל או בשירות לאומי משום שצה"ל בכלל לא קורא להם לשרת (לפחות במקרה של הערבים) ובשל מאפיינים תרבותיים, לאומיים ודתיים ייחודיים. משום כך, בית-המשפט העליון כבר הכיר בכך ש"אין לקבל את העמדה הגורפת לפיה מדיניות הבאה להיטיב כלכלית עם המשרתים בצבא ובשירות לאומי הינה תמיד חוקית. גם כאשר קריטריון השירות הצבאי הינו קריטריון רלוונטי, יש להפעילו בסבירות ובמידתיות" (ענייןבשארה, 2006). לשם יישום המבחן בדבר "סבירות ומידתיות" יש להתחשב בעוצמת הפגיעה בשוויון הנגרמת עקב העדפת יוצאי צבא. יש להתחשב בהקשר זה בשני סוגים של פגיעות: הפגיעה בכבוד האדם והפגיעה הכלכלית.
במישור הראשון, הבחינה הנדרשת היא באיזו מידה ההסדר פוגע בכבוד האדם מחמת המסר הנובע ממנו ובאיזו מידה הוא עלול להעצים עמדות עוינות כלפי הערבים וכלפי החרדים. סביר להניח שתשלום מענק כספי לחיילים משוחררים, שהיקפו מותאם למשך השירות ולאופיו, אינו מפלה. הוא אינו משדר מסר של עליונות של קבוצה אחת של אזרחים על פני אחרת, שכן עיקרו פיצוי בגין השירות. לא כך כאשר השירות בצבא הוא גורם רלוונטי בהפעלת שיקול דעת שלטוני. כך בוודאי ביחס להענקת תשלום מוגדל בגין קצבת ילדים למי ששרתו בצבא, בשל המסר הנובע מכך שלפיו למדינה עניין רב יותר בעידוד ילודה של יהודים. אך גם בהקשרים אחרים, התחשבות בשיקול זה בהחלטות בדבר סיוע ממשלתי לרכישת דירה, בהקלות במס הכנסה וכדומה עלולה לבטא, במציאות הקיימת בישראל, מסר פוגעני כלפי הערבים וכלפי החרדים בישראל. היקף הסיוע לפי ההצעה הנדונה אינו נקבע לפי משך השירות או לפי סוג השירות – די בשירות צבאי או בשירות לאומי של 18 חודשים כדי לזכות בהטבה. בה בעת, הסיוע אינו ניתן לכל מי ששרת בצה"ל, אלא רק למי שיש לו בן-זוג וילד. התוצאה היא שהמסר שעלול להשתמע מן המדיניות הוא שהממשלה מעדיפה את האינטרסים של הציבור היהודי-ציוני על-פני אלה של הערבים והחרדים. המסר מתעצם לאור כך שאין מדובר בהענקת הטבה אלא בחיוב קבוצות המיעוט בלבד לשלם מס. אף שמבחינה כלכלית אין הבדל בין הענקת הטבה לבין פטור ממס, הם אינם זהים בפגיעה הנובעת מהם בכבוד האדם ובמסר שלא הכול שווים. הדבר עלול להעצים את תחושת הניכור של ערבים ושל חרדים כלפי המדינה ולהגביר עוד את ההפליה שממילא קיימת בשוק הפרטי נגד בני קבוצות אלה.
עוצמת הפגיעה בשוויון נקבעת גם לפי ההערכה מהי ההשפעה הכלכלית הצפויה של המדיניות על מי שאינם זוכים בהטבה. הגדלת סכום הזכאות למשכנתא מסובסדת ליוצאי צבא היא לרוב בעלת השפעה שולית בלבד על מחירי הדירות. לא כך במקרה הנוכחי. סביר להניח שיישום התכנית הנדונה יביא להתייקרות ניכרת של הדירות שמחירן כיום (כולל מע"מ) הוא בין 1.2 ל- 1.6 מיליון ש"ח. ההתייקרות לא תפגע בזכאים, שכן הפטור ממע"מ יוביל לכך שהמחיר שישלמו יישאר ללא שינוי או אף יוזל מעט (והקבלנים יהיו אלה שייהנו מן הפטור או מחלקו). אולם, ההתייקרות תפגע קשות בערבים ובחרדים, שכבר כיום מצבם הכלכלי קשה, ויאלצו להתרחק עוד מחלום רכישת הדירה. כל נתח מן הפטור ממע"מ שבו יזכו הקבלנים, בזכות ייקור מחירי הדירות, יבוא על חשבון הרוכשים שאינם זכאים. ספק רב אם ההסדר המוצע לגבי הערכת שמאי יועיל, שהרי אם תהיה התייקרות מחירים כללית בשוק, הערכות השמאות יותאמו למחירים הגבוהים יותר.
הדרך להיטיב עם המשרתים בצה"ל היא אחת בלבד: פיצוי כספי הולם בגין השירות, בהיקף שמותאם למשך השירות ולאופיו. אין להשתמש בסמכות להקצות משאבים ולהטיל מסים כדי לעודד שירות צבאי. האמירה, "מה הבעיה, מי שרוצה הטבה מוזמן לשרת" מנותקת מן המציאות החברתית והתרבותית בישראל, שבגינה הציבור הערבי והציבור החרדי אינו משרת. סיבות העומק שבגינן נוצרה מציאות זו לא רק שלא ייפתרו באמצעות מדיניות מיסוי לא-שוויונית, אלא אף עלולות להחריף.
