צדק בין דורי וגרעון תקציבי
(פורסם ב-YNET ב- 10.6.13)
ה"אוברדרפט" של ההורים והגירעון שלנו: האם זה צודק שנממן את מה שצרכו הורינו או שילדינו יממנו את צריכתנו כי שילמנו את צריכת הורינו?
הדיון הציבורי התוסס לגבי היקף תקציב המדינה והרכבו יוצר שיח מעניין במישורים מגוונים. קיומו של הגירעון הענק בתקציב המדינה מציב בפני הכנסת אתגר גדול וקשה משום שנדרשת הכרעה מהירה וכואבת בסוגיות יסוד כאשר במרחב הציבורי עדיין מהדהדים קולותיה הרמים של המחאה הציבורית שידעה החברה הישראלית לאחרונה. "העם דורש צדק חברתי" מבקש את הגדלת ההתערבות הממשלה באפיקים שונים, ובעיקר הגדלת ההוצאה הממשלתית בתחום החברתי. כיצד תמומן דרישה זו? השיח הציבורי, כולל קולות המחאה, נחלק לשני מחנות: הראשון קורא למימון ההוצאה הנוספת באמצעות הגדלת הכנסות הממשלה באמצעות הגדלת נטל המס על בעלי היכולת ו/או צמצום הוצאות הביטחון ואילו האחר קורא להגדלת ההוצאה הממשלתית באמצעות הגדלת הגירעון התקציבי. הכנסת עומדת להצביע בקריאה שנייה ושלישית על תיקון לחוק שלפיו יעלה יעד הגירעון לשנת 2013 מ-3% ל-4.65% ובשנת 2014 מ-2.75% ל-3%. ההצעה לשינוי החוק והדיון הציבורי הער שקדם לה ומלווה אותה נשא אופי כלכלי לחלוטין והתעלם לחלוטין מסוגיית הצדק הבין-דורי (בין הדורות), הטמונה בגירעון התקציבי. התעלמות זו משקפת תופעה רחבה יותר של שיח לקוי לגבי הצדק הבין-דורי המאפיין את החברה בישראל. הדרישה הרווחת ברחובותינו לצדק החלוקתי נסמכת בעיקרה על תפישה של מחויבות מוסרית ומתמקדת ברווחה האישית, היחסית, של תושבי ישראל בני הדור הזה המחייבת חלוקה צודקת יותר של העושר בחברה. אולם לצד הצדק התוך-דורי ניצב הצדק הבין-דורי ולפיו קיימת גם מחויבות מוסרית, שניתן לאפיינה בעוצמות שונות, לעשות צדק בין הדורות.
הדיון בגירעון התקציבי חייב לכלול אפוא גם את המתח הבין-דורי: גירעון תקציבי פירושו שצריכתו של הדור הנוכחי ממומנת בחלקה באמצעות הדור הבא. האם זה צודק שאנו נצרוך וילדינו יממנו צריכה זו? האם זה צודק שאנו נממן את מה שצרכו הורינו? האם זה צודק שילדינו יממנו את צריכתנו מפני שאנו שילמנו את צריכת הורינו? אם כן - באיזה היקף? לעיתים מזומנות, הצדק התוך-דורי מתנגש עם הצדק הבין-דורי ונדרשת הכרעה קשה בדמותו של שקלול תמורות (Trade Off) בין שניהם.
גם אם ההכרעה תיתן משקל יתר לצדק התוך-דורי על פני הצדק הבין-דורי, עקב שיקולים מהותיים, פוליטיים ופרגמטיים, היא לא תתעלם מהצדק הבין-דורי. לכך יש להוסיף כי סוגיית הצדק הבין-דורי מקבלת מורכבות נוספת במרחב של התקציב הממשלתי עקב כך שניתן לאפיין מרכיבי תקציב שונים כ"בין-דוריים" כך שהתמונה הבין-דורית אינה פשוטה כלל ועיקר. כך, למשל, האם על הדור הנוכחי לוותר על ההכנסות מיצוא תגליות הגז כדי להותיר גז לדור הבא? יש להדגיש כי חלק מהותי ביותר מהפגיעה בשירותים החברתיים בשנים האחרונות נבע מהעדיפות הגדולה שניתנה להקטנת החוב של ישראל על פני הגדלת ההוצאה החברתית שפירושה שהדור הזה משלם את צריכת הדור הקודם ובכך מקטין את צריכתו שלו.
קצרה יריעה זו מלדון בכל המופע החלוקתי הבין-דורי הכרוך במסגרת התקציבית, כולל הגירעון התקציבי, ודי אם נציין כי תהא אשר תהא ההכרעה הפוליטית בסוגיות אלה, מן הראוי הוא כי ההעצמה החלוקתית שהשיח הישראלי – המחאתי והפוליטי - חווה לאחרונה לא תסתפק רק בהתמקדות בצדק התוך-דורי אלא עליה להתרחב גם למחוזותיו של הצדק הבין-דורי, על אף מחירו, בנסיבות רבות, במטבעות של צדק תוך-דורי, כמו, למשל, בדיון הנוכחי על הגירעון התקציבי. הדיון הציבורי בגירעון התקציבי ובזירות נוספות (כמו, למשל, הגדלת החיסכון, פנסיה, איכות הסביבה, אוצרות הטבע ועוד) נדרש אפוא להתבוננות חדה יותר וברזולוציה מוסרית או הגינותית גבוהה לגבי היקפו של הצדק הבין-דורי ומיקומו בשיח החלוקתי ובסדר החברתי.
