הרהורים פילוסופיים על אירן
בימים האחרונים קבלתי כמה כמה טלפונים בהולים המדווחים לי על עצומה חדשה המתארגנת כנגד התקפה אפשרית על אירן. האקטיביסטים שוחרי הטוב שארגנו עצומות אלה הוכו בתדמה כאשר ביקשתי דחייה קצרה להרהר בשאלה האם לצרף את חתימתי על העצומה החביבה עליהם. אחרי הכול על מה יש לחשוב: בסך הכול מדובר בהחלטה האם למנוע או לא למנוע פתוח נשק גרעיני באירן. מפתיע עוד יותר כי כראייה לדחיפות העצומה הביאו חברים יקרים אלה את דעותיהם של מי שמכונים בישראל: מומחים בטחונים, רמטכל"ים לשעבר ועוד לובשי מדים או לובשי מדים לשעבר שבימים כתיקונם אינם זוכים לאימון מצידם של רבים מחברי האקטיביסטים (ואני בתוכם).
ובכן חברים יקרים – שותפים יקרים למאבק נגד הכיבוש ורמיסת זכויות האדם -- להלן החלטתי הסופית (לפחות לעת עתה): אני לא אחתום על עצומה נגד התקפה על אירן (וגם לא בעד התקפה באירן). הרשו לי להעלות כמה הרהורים פילוסופיים מדוע.
במאמר מפורסם העלה הפילוסוף הבריטי ברנרד וויליאמס את התיזה לפיה השאלה האם פעלתי באופן מוסרי או לא תלוייה לפחות לעתים בשאלה כיצד התגלגלו העניינים. כך למשל שואל ברנרד וויליאמס את השאלה האם צדק פול גוגן כאשר נטש את משפחתו, נטל את מטה הנדודים והפליג לאיי טהיטי. תשובתו של וויליאמס מפתיעה: השאלה אם צדק גוגן אם לאו תלוייה בשאלה האם בסופו של יום יהפוך גוגן לצייר גדול.
אבל יטענו המתנגדים ובראשם עמנואל קאנט: כאשר גוגן נטש את משפחתו, נטל את מטה הנדודים לאיי טהיטי לא ידע גוגן האם בסופו של יום יהפך לצייר גדול. הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת לפיכך האם ההחלטה נכונה. כיצד איפה יתכן כי השאלה אם עשה גוגן את המעשה הנכון תלוייה בסופו של יום בשאלה שעליה לא יכול גוגן לענות: האם בסופו של יום יהפוך גוגן לצייר גדול? וויליאמס מסתפק בקביעה לפיה בסופו של יום מה שהצדיק את החלטתו של פול גוגן היא ההצלחה עצמה. לו היה נכשל היה גוגן ראוי לגינוי על הפקרת משפחתו ואולם משהצליח הייתה ההחלטה ליטול את מטה הנדודים נכונה מוצדקת וראוייה.
וממוסר לפוליטיקה: שוו בנפשכם כי לאחר ההחלטה הטראגית של צ'מברלין להפקיר את צ'כוסלובקיה היה היטלר נרצח. בעקבות גל התנגדות עממית היו יורשיו נסוגים מצ'כוסלובקיה והקברטים הסטיריים-ארוטיים של ברלין של רפוליקת ווימאר היו חוזרים להפוך את גרמניה למקום של דמוקרטיה כאוטית אך יציבה. השלום היה חוזר לאירופה וההיסטוריונים היו מתוכחים ביניהם אילו אסונות הייתה חווה אירופה לו מחרחר המלחמה: ווינסטון צ'רצ'יל היה חלילה עולה לשלטון.[1]
ובכן ההסטוריה אמרה את דברה: צ'מברלין הפקיר את צ'כוסלובקיה והביא ככל הנראה לאסון הגדול בהיסטוריה של האנושות. צ'רצ'יל (ורוזבלט) נבחרו על ידי שר ההיסטוריה להיות הגיבורים הגדולים של המאה העשרים. אלא שכל זה יכול היה להיות אחרת!
למרבה הצער הפוליטיקאים שלנו (שאיש מהם לא ראוי להזכר כיורשו של צ'רצ'יל) קיבלו את ההזדמנות להמיט אסון על מדינת ישראל בין אם על ידי החלטה להתקיף באירן שתסתיים באסון ובין אם על ידי החלטה שלא לתקוף שתסתיים באסון. הם קבלו גם את ההזדמנות להציל את מדינת ישראל מאסון בין אם על ידי החלטה להתקיף באירן שתצלח ובין אם על ידי החלטה שלא להתקיף שתצלח. לאחר שיחליטו מה שיחליטו מה שיצדיק את החלטתם תהייה ההצלחה ומה שיבטיח שטעו יהיה הכשלון. שיהיה להם בהצלחה!!
[1] לרומן המתאר היסטוריה אלטרנטיבית כזו ראו פיליפ רות, הקנוניה נגד אמריקה. רומן זה מתאר מה היה קורה ליהודי ארה"ב לו היה צרלס לינדנברג נבחר להיות נשיא ארה"ב.
