צמצומה הוא קיומה: זווית אחרת לשאלת גיוס בני הישיבות ושילובם במעגל התעסוקה
פורסם בשינויי עריכה קלים בעיתון מקור ראשון, כ"ה סיון תשע"ב, 15.6.2012
מה לא נכתב אודות שאלות גיוסם לצבא של בני הישיבות ושילובם במעגל התעסוקה? ומה נותר עוד לחדש בסוגיה זו שהכל דשים בה בעקביהם? אלא שזווית ראיה אחת, חשובה ומרכזית, נשתכחה מהלב ונותרה בקרן זוית.
שני טיעונים עיקריים מקובל להשמיע בעד גיוסם של בני הישיבות ושילובם במעגל התעסוקה. הטיעון הראשון הוא מן הצדק, הנשיאה השוויונית בנטל השירות הביטחוני והאזרחי. הטיעון השני הוא כלכלי, החברה הישראלית אינה יכולה עוד להמשיך ולשאת על גבה קהילה שלמה הבוחרת ללמוד ולא לעבוד, וגוזרת על בניה עוני מרצון. שני טיעונים אלה מציבים את ערכי הצדק והרווחה הכלכלית במסלול התנגשות חזיתית עם ערך לימוד התורה.
ברם, סתירה זו בטעות יסודה. דווקא מנקודת מבטנו כאוהבי תורה ומעריצי לומדיה, יש ערך רב בניסיון לצמצם את כמות חובשי הספסלים בבתי המדרש. הדבר עלול להישמע פרדוקסלי, אולם הכמות הגדולה של הלומדים בעולם הישיבות החרדיות עומדת ביחס הפוך לאיכות הלימוד והיצירה הרוחנית. לא היו לישראל ימים כמו אלה שבהם מלאו כתלי בית המדרש בלומדים מקיר אל קיר, ומעולם לא היתה היצירה התורנית שיצאה תחת ידם כה אפורה ובינונית. ואין הכוונה למדידה על פי אמות מידה חיצוניות: אקדמיות, תועלתניות או אחרות. כוונתי, למדידת איכות הלימוד הישיבתי, יצירתיותו וחדשנותו, על פי הפרמטרים הפנימיים של עולם הישיבות הקדושות.
אלפי אלפים של ספרים הלכתיים וחיבורים תורניים נכתבו במהלך הדורות. ביניהם היו שזכו להתבלט מעל בני דורם ולהיכנס לפנתיאון של היצירות התורניות העומדות מעל זמנן ומקומן וליחן לא נס גם כעבור מאות בשנים. בדורות האחרונים היו אלה, למשל, 'קצות החושן' ו'נתיבות המשפט', 'תקפו כהן' וחידושי ר' עקיבא איגר, 'ערוך השולחן' ו'משנה ברורה'. ברם, המצוי בספרות התורנית שנכתבה בעולם הישיבות בכחמישים השנים האחרונות ייווכח שאין היא אפילו קרובה להשתוות – מבחינת עצמת היצירתיות והמקוריות – עם פאר היצירה התורנית של דורות עברו. האם בעשורים האחרונים, שבהם בתי המדרש בבני ברק ובירושלים בתפוסה מלאה, נכתב ספר שיכול לעמוד, אף כננס בצד ענק, ליד חידושיו של ר' חיים מבריסק או שערי יושר לר' שמעון שקאפ, כתבי החזון איש או יצירתו של החפץ חיים?! במונחים כמותיים, התברכנו בשטף בלתי פוסק של כותרים וספרים תורניים ההולכים וממלאים מדי שנה את מדפי הספריות. אולם גם אם חידושי ראשי הישיבות שנכתבו בעשורים האחרונים חשובים הם ויקרים, הרי שאין הם אלא 'עוד מאותו הדבר'. חידוש תורה אמיתי, מקורי, במובנו העמוק – אחד בכל אלה לא מצאנו. לזמנם ולמקומם הם מוּכּרים ונלמדים, אך קשה לראות כיצד הם מתעלים לדרגה של יצירת הדורות. וזאת עוד בלא שדיברנו על האוספים ההלכתיים הרבים, הניתכים עלינו חדשים לבקרים, הטורחים לקבץ הלכות ידועות כדיני תפילת הדרך ומצוות פטר חמור, הלכות בית הכנסת או דיני בית הכיסא.
אמנם לכאורה ראיה לסתור מיצירות מקוריות כגון 'אגרות משה' לר"מ פיינשטיין, או כתביו ההגותיים-הלכתיים של הרי"ד סולובייצ'יק. אך דווקא אלה הן עדויות ליצירות תורניות מרהיבות, על-זמניות, שבזמננו יכולות היו להיווצר רק מעבר לים ולא בתוך גבולות מדינת ישראל.
אין זה אומר שבתקופה זו לא נכתבה על ידי מי מגדולי ארץ ישראל ספרות הלכתית פורצת דרך. ניתן לסמן שלושה תחומים הלכתיים שבהם הכתיבה ההלכתית לא מיחזרה עצמה לדעת אלא סללה נתיבים חדשים: הלכה ורפואה, הלכות מדינה, והלכות התלויות בארץ (הלכה וחקלאות). גם בעוד כחמש מאות שנה, ספריות תורניות יקפידו שחידושיהם של הר"א ולדינברג והרש"ז אוירבך, רי"א הרצוג ור"ש ישראלי, יעטרו את מדפיהם. אולם היא הנותנת: שלושה תחומים אלה אינם פרי הכתיבה התורנית הנעשית במגדל השן של עולם הישיבות (עד כמה שתלמידיהם כלל מכירים ספרות זו), אלא היא פרי המפגש המפרה והתוסס שבין פוסקי ההלכה לבין מציאות החיים המודרנית. (אם לנסות ולהתנבא לגבי פריצות הדרך ההלכתיות, שכבר החלו ורק ילכו ויתגברו, הריהן: הלכה וכלכלה, הלכה וטכנולוגיה, ומשפט עברי.)
מהן הסיבות שגרמו לשיתוק היצירה התורנית שאחז בעולם הישיבות? סיבות רבות עשויות להימצא: הכורת שעלה על ישיבות אירופה, תודעת ירידת הדורות ועוד. אולם בכך אין די כדי להסביר את התופעה המאכזבת. מצפים היינו, ובצדק, כי פריחה כמותית מעין זו שאנו חווים בישיבות חברון, אור ישראל ודומותיהן תצמיח את הפריחה האיכותית המקבילה. ולא כן היא. אני מבקש להצביע על סיבה שונה לתופעה: פריצת דלתות בית המדרש, שברגיל סיננו את כמות הנכנסים, וכעת הפכו להיות פרוצים ועומדים לכל דורש. מדיניותה של ממשלת ישראל, שמימנה את לימוד התורה עבור כ-ו-ל-ם, ללא כל הגבלת זמן וללא כל סינון איכותי, ובצירוף חסימת הדרך למעגל התעסוקה (המותנה במילוי חובת השירות הצבאי), זו גרמה להצפה מוגזמת בעולם הישיבות. היא פוגעת, בראש ובראשונה, בתופשי התורה ובאיכות התורה היוצאת מתחת ידם.
שוו לנגד עיניכם, מה היה קורה אילו היתה מכריזה מדינת ישראל כי כל אדם זכאי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית, בצירוף פטור משכר לימוד, ובתוספת מלגת קיום עד סיום הדוקטורט. במקום כשלוש מאות תלמידי שנה א היינו מקבלים מדי שנה ארבעת אלפים תלמידים. לא קשה לדמיין איזו השפעה הרסנית היתה לכך על רמת הלימודים. כעבור כשני עשורים, דור הסטודנטים הבלתי מסונן היה מצמיח דור של מרצים בינוניים, שיבטיחו את העברת הרמה הירודה שלה זכו אל הדור הבא, וחוזר חלילה. כזה היה, פחות או יותר, התהליך שפקד את עולם הישיבות.
יתירה מכך. ההלכה היא עולם מורכב, רב-ממדי. איש ההלכה תמיד הקפיד לנסח את דבריו באופנים מורכבים, שיוכלו לקפל רבדים בתוך רבדים, תוך התאמה לקהלי שומעים מגוונים: "הלכה, ואין מורין כן", "אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה", "זכה נעשית לו [התורה] סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה", ו"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב? לומר דרוש וקבל שכר". דיבור מורכב זה אפשרי רק כל עוד קהל התלמידים הוא איכותי ואינטליגנטי, בחינת "חכם ומבין מדעתו". אך כאשר ראש הישיבה ניצב בפני קהל המונים בינוני, שכולם נחשבים בני ישיבות, בני תורה, אך כוח שכלם אינו מתאים להכלת מורכבויות, כפל משמעויות ורמיזות, או אז דברי ה'גדוילים' חייבים להיות מותאמים לכולם, תוך השטחה של הטיעונים, הדגשה של מסרים פופולריים, ופריטה על הנימים של המכנה המשותף הנמוך ביותר. האליטה התורנית הפכה להיות המונית, ומכאן קצרה הדרך לנמיכות הרוח ולמוחין דקטנות.
אין זה אומר שבין הישיבות לא נוצר דירוג פנימי של ישיבות עידיות, בינוניות וזיבוריות. בראש הפירמידה מובילים מוסדות כדוגמת פוניבז', מיר ועוד, אשר בהן ניתן למצוא את הטובים שבטובי הלמדנים. אולם שקידה והתמדה של טובי התלמידים אינה מספקת עבור יצירה מקורית. גם הישיבות המובילות אינן יכולות להתנתק מן האווירה הכללית שבה הן נתונות. וכשהאקלים הכללי הוא בינוני, כשכל צורב זוכה אוטומטית להתהדר ב'הרה"ג שליט"א', כשההמוניות פושה בכל והסטנדרטים של מעוף המחשבה וחידוש התורה שואפים מטה, אפילו ישיבות הדגל אינן יכולות להימלט. על כך אמרו חז"ל: "יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך".
אחד מן המלאכים ששלח הקב"ה בכל הדורות לשמור על איכותו של בית המדרש ושל היצירה התורנית, היה המצוקה הכלכלית והמשאבים המוגבלים של הקהילה היהודית. לא כולם יכלו להרשות לעצמם לבוא וללמוד לאורך שנים. עליהם היה לפרנס את משפחותיהם. הקהילה יכולה היתה לתמוך רק בקומץ עילויים שחבש את ספסלי בית המדרש, להתמיד בלימודו ולהפיק פירות נאים ליהנות בהם בני אדם. מיעוט תלמידי החכמים, כמו כל מיעוט בחברה, חייב היה לאמץ את כל כוח יצירתו על מנת להתבלט, להוביל ולהצדיק את המשאבים הגדולים שהושקעו בו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזמינה כל צעיר לבוא בשערי בית המדרש (ללא בחינות כניסה, פורמליות או בלתי פורמליות) למשך זמן בלתי מוגבל, כשמצד אחד הוא מתומרץ בקצבאות שונות ומשונות, ומן הצד האחר דלתות היציאה ננעלו בפניו מפחד הגיוס לצבא. בכך הביאה המדינה לפיצוץ אוכלוסין בתוככי בית המדרש, שפגע יותר מכולם באיכותה של התורה הנלמדת.
צמצום כמותם של לומדי בית המדרש הוא אפוא, בראש ובראשונה, אינטרס מובהק של אוהבי תורה ומוקירי רבנן. כך יובטח כי בית המדרש ישוב לאכלס את האליטה התורנית, עילויים של ממש, שיוכלו בלא מפריע להפליג אל המורכבויות האמיתיות, הרלוונטיות, אל החדשנות הלמדנית, שמקדמא דנא אפיינה את עולם ההלכה והפוסקים.
האם מכאן נגזר שיש לנעול את שערי בית המדרש בפני רבבות עמך בית ישראל ולהותיר רק פשפש קטן שיהיה פתוח עבור עילית מצומצמת? חלילה וחס. הישיבה, בית היוצר לנשמת האומה, מוכרחה להיות פתוחה עבור כל בחור וטוב שיוכל לשהות בה פרק משמעותי בשנות התבגרותו ולעצב בה את אישיותו. וכי אדם יכול להיות בן ראוי לעמו ולתרבותו אם הוא אינו בן בית בספרות חז"ל וביצירת הדורות? אולם "בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא – יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה". פרק הזמן של השהות בישיבה חייב להיות מוגבל, מבחינת המימון הכלכלי, עבור רובא דרובא של התלמידים, זאת כפי שמאז ומעולם נהגו צעירים לצאת אחר שנים בודדות לבקש אחר מטה לחמם. רק המיעוט המוכשר, סלתה ושמנה, נותרים להמשיך ולהוביל את בית המדרש.
מבחינה מעשית, משמעות הדבר כי על המדינה להגביל את משך הזמן שבו היא תממן את לימודיו של בן הישיבה. יש להבטיח, מבחינה כלכלית, לכל אחד את האפשרות לעסוק בתורה במשך כשלוש שנים בלא מפריע ובלא מונע. ברם, מכאן ואילך צריך המימון להינתן לקומץ עילויים בלבד. הללו ייבחרו כעילית מובילה, מורכבת ומעמיקה, שתמשיך להעניק לבית המדרש את היצירה התורנית הראויה לו. באופן טבעי, ומחוסר מימון כלכלי, יצאו שאר בני הישיבות מאולם בית המדרש על מנת לבקש את פרנסתם (לא לפני שיישאו בנטל השירות, הצבאי או האזרחי, כשאר אחיהם). כשבית המדרש יובל על ידי מיעוט אליטיסטי, הוא יוכל להמריא לגבהים למדניים ורוחניים שהיום אינם בטווח ידו ואף מחוץ לאופק ראייתו. עולם התורה ובית המדרש יהיו הראשונים שיצאו נשכרים מכך. אחריהם יבואו גם הצדק והיעילות הכלכלית.
