לתייג אזרחים כקבוצת סיכון
(פורסם לראשונה ב"הארץ", 13.3.12)
התרגלנו לרע. אפילו הצהרה רשמית אודותיו חולפת בלא זעזוע. בבית המשפט העליון תלויה ועומדת עתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד נהלי הבידוק בשדות התעופה. התשובה המפותלת של המדינה חושפת את מדיניותה הרשמית בכל הנוגע לתעבורה תעופתית, והיא שיהודי אזרח ישראל לעולם אינו חשוד, אלא אם מתקבל בעניינו מידע קונקרטי, ואילו ערבי אזרח ישראל הוא לעולם חשוד, אלא אם מתקיימים בעניינו תנאים מיוחדים, המחלצים אותו מהחשד הבסיסי. תנאי הפטור נותרו חסויים, אך ניתן להניח שהם כוללים גיל מבוגר, טיסה בלוויית בני משפחה וכדומה.
היש מדינה דמוקרטית אחרת הפועלת כך כלפי אזרחיה לקראת טיסתם? אין ולו אחת. לא ארה"ב, למרות ההתקפות חסרות התקדים של ה-11/9, ולא אנגליה למרות ניסיונות הפיגוע בהית'רו. אפילו תורכיה נמנעת ממדיניות שכזו כלפי אזרחיה הכורדים, למרות מלחמת אזרחים פנימית שגבתה אלפי הרוגים.
יורם רבין כתב לאחרונה על מדיניות הבידוק הנוהגת ("הדרך לבידוק ביטחוני ראוי", הארץ, 20.2.2012). הוא הלין בחריפות על העוול שבתיוג, וציין שהתנהגותה של ישראל כלפי אזרחיה היא חסרת תקדים, אך במקביל הוא הוסיף כי נוהלי הבידוק של השב"כ הוכיחו עד כה יעילות של מאה אחוז, והוא מנבא כי "עם יעילות כה ברורה יהיה לבג"ץ קשה להתווכח".
טיעון היעילות הוא לקוי ומכמה טעמים. ראשית, אין הוכחה כי מדיניות ישראל יעילה מזו שננקטת במדינות המערב מאז 9/11. אותן מדינות מפעילות אמצעים טכנולוגיים כמו בישראל, אך במקום בידוק גזעני הן נוקטות בבידוק אוניברסאלי שלו הן מוסיפות בידוק רנדומלי, והנה גם אצלן לא התרחש פיגוע אווירי בעשור האחרון.
שנית, ביטחון אינו רק מניעתו של פיגוע אלא גם דילול המוטיבציה לעשותו. קוצר הראיה של השב"כ כאן עותק-נשימה. הוא אינו רואה את הקשר בין התיוג האתני שלו לבין הגזענות העממית, והוא עיוור לקשר בין כל אלה לבין יציבותה הפנימית של ישראל. כדאי להקשיב לדבריו של הרב אליהו מצפת בשיחה עם העיתונאי חיים לוינסון: "בכל קניון בודקים ערבי. אמרתי את זה פעם לפרקליטת מחוז צפון, מה את רוצה ממני? הנחיות הביטחון של מדינת ישראל הן כאלה". הרב אליהו מסיק את המסקנה המתבקשת מעמדת המדינה שכל הערבים חשודים, דהיינו: לא להשכיר להם דירות, ולא לאפשר להם להיכנס לאיזורי המגורים של היהודים. לאן תוביל הגזענות את מצב הביטחון הפנימי?
שלישית, התיוג האתני הוא מהמדרונות החלקלקים ביותר שההיסטוריה האנושית והיהודית מגלה. מדוע שישראל לא תגיב לפיגוע בו מעורב אזרח ערבי גם בדרך של אוטובוסים נפרדים, מסעדות נפרדות וערים ושכונות סטריליות? ואולי תנוע, ובעצם תשוב, להפרדה המקיפה עוד יותר של הממשל הצבאי?
רבין מסיים את מאמרו בהמלצה לצעדים העוסקים במיתון בוטותה של המדיניות הקיימת. הוא ממליץ על תוספת משאבים טכנולוגיים, הכשרת הסלקטורים לפעול בדרך-ארץ, וגיוס סלקטורים ערבים. לוואי ויתקבלו המלצותיו, אך הן אינן עונות למרכיבי פגיעה משמעותיים מאד. הן מותירות על כנו את ההכשר שנותן השב"כ לפחד ולתגובה גזענית, ונותרת הפגיעה הנגרמת לאזרחים שמדינתם שלהם מסווגת אותם, רק משום מוצאם, כמי שחשודים יותר בנכונות להרוג חפים מפשע. מכונת שיקוף נוספת ונימוס לא יפוגגו את החשד וההשפלה שמאחריהם, ואת מה שאלו עושים הן לערבים והן ליהודים.
ראוי שהשב"כ יזכור שאין די בסטטיסטיקה של שברירי אחוז של יתר-סיכון. דמוקרטיה מתנה את פגיעתה באזרחיה בקיומו של חשש ממשי כלפי האדם שבו היא פוגעת. האם לא משום כך אוסר החוק בישראל על הכפפת צעירים בעלי חזות מזרחית לבדיקה מיוחדת לפני כניסה למועדונים? ומדוע מה שנאסר ביחס למזרחים הופך למומלץ ביחס לאזרחים ערבים בשדות התעופה? זהו התחשיב האתנוצנטרי וקצר-הראי של השבטיות, והוא נוטע אותנו במחוזות אפלים.
