האמת על עובדי קבלן
בקרב על התודעה הציבורית בנושא השביתה מעלה משרד האוצר (ולצידו פרשנים כלכליים שונים) שתי טענות מרכזיות. למעשה שתי הטענות אינן נכונות.
הטענה הראשונה היא כי אף שמדובר בבעיה אמיתית (בכך מוכנים באוצר להודות), הפתרון שההסתדרות מציעה – קליטת עובדי הקבלן במתכונת של העסקה ישירה – "אינו מקובל בשום מקום בעולם". למעשה, הבעיה עצמה היא אשר אינה קיימת בשום מקום בעולם (בעוצמה כזו). באוצר טוענים כי לא ניתן למנוע קנייה של שירותים, אולם טענות ההסתדרות אינן מתייחסות לקנייה רגילה של שירותים, אלא למצבים שבהם מועסק אדם באופן פיקטיבי בהעסקה עקיפה: מצבים שבהם אדם עובד לכל דבר ועניין מול מזמין השירות, תחת פיקוחו ובשטחו, אבל באופן פורמלי בלבד מועסק על-ידי חברה קבלנית – אך ורק מתוך רצון של המזמין להתחמק מחובותיו כמעסיק (ובפרט, חובות שהוא חב כלפי עובדיו שלו מכוח הסכמים קיבוציים). המדינה היא הגורם העיקרי אשר חוטא בהעסקה פיקטיבית כזו. בתי הדין לעבודה לא היו עד כה נחרצים מספיק במניעת התחמקות מעין זו, והתופעה הלכה והתפשטה למימדים שאינם קיימים בשום מדינה מערבית אחרת. מכאן חשיבותה ומוצדקותה של השביתה. אפשר בהחלט להתווכח על ההגדרה של העסקה עקיפה פיקטיבית, אותה יש למנוע (את גישתי שלי פירסמתי כאן). אבל עיון בדרישות ההסתדרות מלמד כי הכוונה היא אך ורק למנוע הסדרים פיקטיביים מעין אלה, ולא קנייה אמיתית של שירותים.
הטענה השנייה של בכירי האוצר הינה כי העסקה עקיפה מתחייבת מאחר שבהעסקה ישירה נהנים העובדים (ובפרט, עובדי מדינה) מ"קביעות" שמונעת לחלוטין פיטורי עובדים – דבר שמוביל לתפוקה נמוכה וחוסר יעילות. אולם למעשה, ממחקר שערכתי לאחרונה (ביחד עם עידו עשת) עולה כי – בניגוד להנחה המקובלת – מבחינה משפטית ה"קביעות" בשירות המדינה חלשה ביותר. המדינה בהחלט צריכה להצביע על טעם כלשהו לפיטורים, וטוב שכך – לא ניתן לפטר עובד באופן שרירותי. אולם כאשר יש טעם כזה, ההליך למעשה אינו מורכב במיוחד. לארגון העובדים (ההסתדרות הכללית) אין אפשרות ממשית למנוע פיטורי עובדים בשירות המדינה. דומה כי התפיסה המוטעית בדבר חוסר הגמישות התעסוקתית מקורה בעיקר בחוסר הרצון של מנהלים בשירות הציבורי להתעמת עם עובדים ועם נציגיהם ברמה המקומית. על כך צריך האוצר לבוא בטענות כלפי אותם מנהלים. האמירות לפיהן אין אפשרות לפטר עובדים בשירות המדינה – שמשתמע מהן כי מדובר במניעה משפטית – אינן אלא הטעיה.
מדוע אם כן בוחרים מעסיקים – ובראשם המדינה – להעסיק עובדים בדרך של העסקה עקיפה, כלומר כ"עובדי קבלן"? פשוט כדי להתחמק מחובות המעביד. זול יותר להימנע מתשלום תוספות שהוסכמו בהסכמים קיבוציים. נוח יותר להימנע ממתן ביטחון תעסוקתי (במקומות שבהם קיים ביטחון כזה, במידה כזו או אחרת, מכוח הסכמים קיבוציים – כאמור לא בשירות המדינה עצמו). באופן כללי, נוח למעסיק להשיג גמישות מלאה על חשבון זכויותיהם של העובדים. וקל להשיג גמישות וחסכון כאלה על גבם של העובדים החלשים ביותר: בניקיון, בשמירה ובתחומים נוספים בהם מסיבות שונות כוח המיקוח של העובדים מצומצם.
אם במקומות מסוימים ה"קביעות" חזקה מדי (כמו למשל ברשויות מקומיות), הפתרון צריך להיות פתיחת ההסכמים הקיבוציים ושינויים לגבי כלל העובדים, ולא הדרת העובדים החלשים ביותר. אבל המעבידים מעדיפים להימנע ממאבקים כאלה ולבחור בדרך הקלה. במשך שנים רבות ההסתדרות שיתפה פעולה, גם אם בשתיקה, עם הדרת אותם עובדים, ולא נלחמה כנגד הוצאתם מגדרי ההסכמים הקיבוציים. עתה כאשר היא התעשתה, יש לברך על כך, ולספוג את מחיר השביתה, עד להשגת פתרון ראוי לטובת קבוצת העובדים החלשה ביותר.
