א.ב. נגד פקיד השומה
(פורסם לראשונה ב"כלכליסט", 8.9.2011)
קריאה מפתיעה בספר "חסד ספרדי" חושפת כיצד חלחלה השנאה למס הכנסה עמוק לתוך ספרו האחרון של א"ב יהושע
הביטוי "א.ב. נגד פקיד השומה" מוכר היטב לבקיאים בדיני המסים, ובין היתר מסמל את התקופה שבה דיוני בתי המשפט היו אנונימיים כדי להגן על פרטיות הנישומים. הללו תועדו ברשומות בכינויים מגוונים ומקוריים: החל בכינוי "שתדלן", שניתן למישהו בשל מקצועו, עבור ב"סטודנט" וכלה באזכור בראשי תיבות, "א.ב.". הרומן האחרון של א"ב יהושע "חסד ספרדי", יומן מסע עתיר נופים והרפתקאות שמספר על אמן ישראלי בשלהי חייו האמנותיים, מכניס חיים חדשים בביטוי הזה: בימים החמים של המחאה החברתית וועדת טרכטנברג, הרומן מציע דיון מפתיע בצדק הכלכלי בחברה הישראלית, ובעיקר במשטר המס בה. העיסוק של הספר במס ההכנסה הישראלי אינו סאטירי כמו ב"על המסים" שבספר המדינה של ש"י עגנון. א"ב של זמננו מעמיד את מערכת המס הישראלית, זו שכה רבים מלינים עליה כיום, לאתגר ממשי. וכדי לחדד את ביקורתו עליה הוא מנצל היטב את כל חירויות האמן שלו.
גיבור הרומן, במאי הקולנוע הקשיש יאיר מוזס, זוכה בסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד בפרס על עשרות שנות עבודתו הבימאית. הפרס, 3,000 יורו, מוענק לו באירוע שכולל הצגה רטרוספקטיבית של סרטיו. לספר מוקדים רבים שאינם נוגעים לסוגיות "ממסדיות", למעט אחת: פקיד השומה, שצץ בספר בתכיפות רבה ובהקשר אחד: הנחת הרשויות הישראליות שהפרס הספרדי חב במס, ומאמציו הכבירים של מוזס להימנע (באופן חוקי) או להשתמט (באופן בלתי חוקי) מתשלום המס הזה.
מוזס מגלה בקיאות מרשימה בתחום המיסוי ומנהל עם רשויות המס שיח מקצועי ער לאורך כל הספר. אלא שהדרמה שמתפתחת סביב השאלה אם מוזס ישלם או לא מבוססת, באופן מפתיע, על הנחה שגויה: בנסיבותיו של יאיר מוזס, הפרס דווקא אינו חייב במס. אכן, בעבר מיסויו של פרס מעין זה היה שנוי במחלוקת מקצועית וציבורית. עגנון, למשל, נדרש לשלם מס על זכייתו בפרס נובל, ורק אחר כך רשויות המס חזרו מדרישתן. חקיקה מאוחרת התירה במידה רבה את הספקות.
אלא שהשגיאה הזאת מעצימה את המתח המסי: הרצון של גיבורנו לא לשלם מס הוא כה עז, שהוא אפילו מדלג על הבדיקה הבסיסית בדבר החבות במס של האירוע. מוזס נוקט את כל האמצעים להגשים את מטרתו: פעילות עבריינית פשוטה של אי־דיווח ו"תכנוני מס" שחלקם מציבים סוגיות מס מעניינות. כמו שועל כלכלי ותיק, האמן הקשיש ובעל הבריאות הלקויה נוקט קשת רחבה של פעולות, החל מניכוי הוצאות שהייתה של רות, בת לוויתו לנסיעה בספרד שהשתתפה בסרטיו, כהוצאה עסקית כנגד ההכנסה מהפרס, וכלה בניכוי השקעתו בסרט חדש. הדיאלוג של מוזס עם פקיד השומה אינו אלא השתקפות עצובה של הנרטיב המסי בישראל, ושל המידה שבה האובססיה להימנע ממס מושרשת בחברה הישראלית. דמותו של מוזס היא לכאורה האדם האחרון שאפשר היה לצפות ממנו להשתתף במשחק הזה: הוא מתואר כבן המעמד הבינוני הגבוה. 3,000 יורו הם סכום נמוך עבורו. ועדיין עוינותו למס ("זה לא פרס. זה רק סמל של פרס", הוא מסביר, "בטח שאסור לתת למדינה לדחוף אליו יד") גוברת על שיקולי עלות־תועלת רציונליים התומכים באי נטילת הסיכון שבהתנהגות פלילית.
האובססיה האנטי־מסית משתלטת גם על השיח הרומנטי בספר, הקוטבי לזה המסי. "אבל עכשיו, שאני מספר לך, נדמה לי שאני מבין את החלום. אני חושב שהבאתי אותה בשביל להגן עלייך מהכמיהה שנשארה בי אלייך. כמיהה אצילית, טהורה – אפילו, נניח אל נקודת־החן הגדולה בעורף שלך, שם, מעל חוט־השדרה, שומה נחמדה מלידה, שאת עצמך לא יכולה לראות אותה, ולכן הייתי אני צריך לדווח לך מפעם לפעם מה שלומה". שומה ודיווח (וגם עורף, "עם קשה עורף") – מושגי יסוד באכיפה עצמית של משטר המס. מוזס אינו מהגר. הוא בן טיפוחיה של הארץ הזאת במשך שנים רבות. הוא חייב לה, במידה רבה, את הצלחתו המקצועית. זו נבנתה, בהדרגה אבל בבטחה, על גבי מגרעותיה של החברה הישראלית, ובמיוחד על גבי מחדליה כלפי האוכלוסיות שבמורד הריבוד החברתי, ושלגביהן יש חשיבות עצומה למוסד המס כחלק ממדיניות החלוקה מחדש של ההכנסות בחברה. על אף תודעתו החברתית העמוקה המשתקפת היטב בסרטיו ובמערכת יחסיו עם דמויות שונות בסיפור, יחסו השלילי למוסד המס מסמא את עיניו מלראות את החשיבות שיש למיסוי בחברה המודרנית, שהרי המס הוא מחיר הציוויליזציה. הנרטיב של "המס הוא שלך ובשבילך" שרשויות המס ניסו להחדיר לשיח הישראלי אינו בתודעתו. המס בעיניו חיצוני וזר לחברה הישראלית.
אפילו עצם הפרסום על אודות זכייתו מקומם את מוזס. גילו מופלג והוא רוצה לזכות בהכרת הציבור, אך על הרצון הזה מתגבר רצונו הכפייתי להסתתר מפקיד השומה. כשנודע לו כי גרושתו שמעה על הזכייה הוא חושב רק: "...אם עד לאשה כה מופנמת הגיעה השמועה לא תהיה ברירה אלא להצהיר בפני פקיד השומה". ומחבר אחר הוא מבקש: "...לכן אנא בלי מהומה, כדי לא לעורר מרבצו את פקיד השומה". והמחשבות רודפות אותו בכל פעם ששחקן או מפיק מברך אותו. "...פרס קטן מאוד, הוא מתנצל, וחושב, זהו, אין ברירה, אם עד כדי כך התפשטה השמועה, אהיה צריך להצהיר עליו, אבל לפחות אוכל לצמצם אותו באמצעות הוצאות, ואולי גם לכלול בהן את ההוצאות של רות". מוזס מכיר בצורך לחלק מחדש את ההכנסות בחברה ולעזור לשכבות הנחשלות, ולכן הוא מוכן לתת צדקה, אך לא לשלם מס. "הלא המשפחה הזו שרויה במצוקת רעב, ואתה אמרת לי שהנך נכון להקריב את כל דמי הפרס, ולפיכך אמרתי ללבי כי מוטב לנו להיות נדיבים כלפי האיש והאשה, אפילו על חשבונם של אחרים...". העדפת הצדקה על פני המס באה ללא הנמקה. האם אלמנט הכפייה שבמסים הוא שיוצר את השוני? האם הרגש החברתי העז שלו מנתב אותו מהשתמטות מהחובה המסית לפילנתרופיה? מוזס מעניק ערך גדול יותר לוויתורו על הפרס לטובת מתן צדקה בהשוואה לתשלום מס, שלא כעמדת קדמונינו "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". והרי מן המפורסמות היא שחלקים באליטה הכלכלית חותרים לאותה המרה, מחובת מס לפילנתרופיה, שהרי בכך הם ממצבים עצמם כתורמים גדולים. מוזס מספר לנו שזו גם נחלת האליטה התרבותית: אף היא רוצה להשתחרר ממחויבויותיה המשפטיות החברתיות, כמו זו המסית, ולנהלן באפיק הפילנתרופי. האליטה התרבותית דומה בכך לאליטה הכלכלית. ללמדך: משבר האחריות החברתית חוצה את החברה הישראלית לאורכה ולרוחבה.
בתוך ההתעסקות במתח בין צדקה לבין חבות במס – מתח שקיים גם בקרב טייקונים וגם במגזר החרדי, מגזר המרבה בצדקה והממעט בתשלום מסים או בגיוס, שכמוהו כמס על ההון האנושי – מוזס נוקט עמדה בסוגיה הקשה של צדק חלוקתי בינלאומי. הוא מעדיף לתת צדקה לעם הספרדי על פני לשלם מס שיגיע לעם שבציון. האם לפנינו ביקורת כנגד האליטות התרבותיות, שאינן רגישות דיין למצוקות החברה הישראלית בעודן מגלות רגישות למצוקות שמעבר לים? או שמא הדיון מוגבל לזירה המסית בלבד: בהינתן העובדה כי ההכרה במפעל חייו באה לו מתושבי ספרד, ומקורות הפרס אף הם מספרד, אולי בכך בעיניו ההצדקה להעדפת עניי ספרד על פני המס הישראלי? האם בן האליטה התרבותית מוזס חש שעניי עיר אחרת קודמים לעניי עירו, או שמא הוא חש שהעיר האחרת היא עירו? יהושע צובע את חולשתה של החברה הישראלית בצבעים קודרים: אי תשלום מסים אינו נחלתם הבלעדית של הטייקונים והחברות הגדולות. הוא מאפיין גם את האליטה התרבותית – זו שלכאורה אמורה להוות את משקל הנגד בשיח הציבורי על חשיבות הצדק החברתי והחלוקתי, זו שהיא לכאורה רגישה וקשובה יותר למחויבות חברתית. גם האליטה הזאת מתעלמת מתפקידו של מוסד המס כמיקרוקוסמוס של מחויבות חברתית. לא במקרה נבחר מוזס לייצג את האליטה הזאת: אם אפילו הוא כבר שטוף בתרבות ההשתמטות האובססיבית מהמס, סביר להניח שרבים וטובים מהדומים לו אימצו תפיסה זהה.
אך מצבה העגום של המחויבות החברתית נזקף בספר גם לחובת הממסד. מה עשיתן, רשויות המס, כדי להיות שנואות על החברה הישראלית עד כדי כך שגם במאי זקן שזכה בפרס קטן, שאינו חייב במס, עושה כל מאמץ שלא לשלמו? בלי להתפלמס עם מערכת המיסוי לפרטיה, מהספר נשקף כתב אישום חריף גם נגד רשות המסים. על שני השותפים להפעלת מערכת המס, רשות המסים מכאן וציבור הנישומים מכאן, לפשפש אפוא במעשיהם ולבחון מה גרם לכך שגם במאי קשיש ורגיש חברתית, או, אולי ,מה גרם לכך שסופר רגיש, מפורסם ומצליח, מתעב באופן כה קיצוני את מוסד המס הישראלי.
