לא בג"צ הוא שיצילנו מחוק החרם
פורסם לראשונה בוואלה! ביום 13 ביולי 2011
אני מודה שלא האמנתי שחוק החרם יעבור. היוזמה עלתה לפני כמה חודשים; כל הדרגים המקצועיים, כולל משרד החוץ, היו נגדה. פרשנים רבים, בהם גם אני, מנו את מגרעותיה: המשפטיות, החברתיות והמדיניות. ההצעה כאילו נעלמה, ופתאום שבה והופיעה משום מקום, בגרסה מרוככת שעברה "כיווץ משפטי", ונהייתה לחוק תוך ימים. עם 47 תומכים! ועם משמעת קואליציונית, וקיזוזים. לא זו בלבד, אלא שכבר אומרים שהיוזמה לוועדות חקירה פרלמנטריות נגד ארגוני השמאל, שגם היא נעלמה לרגע, חוזרת אף היא בכל עוזה.
עתה אני חוששת שחטאתי בתקוות שווא. תמיד גרסתי שדמוקרטיה מחייבת גם את אלה שבחרו מפלגת אופוזיציה לכבד ולציית לכנסת ולחוקיה ויוזמותיה, גם כאשר איננו מסכימים להם: המסגרת המשותפת היא המאפשרת לנו לפעול יחד, ולבסס את השלטון על העדפות הבוחרים, במסגרת הערכים המשותפים. חשבתי שדווקא חלק מאלה שמצביעים למפלגות להן אני עצמי הצבעתי פועלים בצורה לא דמוקרטית כאשר הם מתריסים נגד הממשלה והלגיטימיות שלה מן היום הראשון רק מפני שהיא, בדרך הטבע, לא מקדמת את המדיניות אותה הם מעדיפים. קיוויתי שבסופו של יום צירוף של שיקולים מדיניים ואלקטורליים יביאו את חברי הכנסת והממשלה לנהוג באחריות, לפעול מתוך אתוס לפיו הרוב אמור להפעיל את כוחו לא רק על מנת לקדם את החזון ואת האינטרסים שלו, אלא גם מתוך כבוד למסגרת המשותפת, הכוללת הגנה על זכויות האדם. שנים רבות זה עבד ככה פחות או יותר. עכשיו יש לי מחשבות שניות: התפיסה שלי של תפקיד הכנסת והדמוקרטיה שונה כנראה עמוקות מזו של חלק ניכר מחבריה.
אינני בטוחה שחוק החרם כולו אינו חוקתי. אני בטוחה שלא נכון שקריאה של אדם או ארגון בארץ לחרם אזרחי נגד המדינה או ההתנחלויות תהפוך מעשה בלתי חוקי, שניתן להיתבע בגינו לשלם פיצויים. ייתכן שהמעשה שהחרם קורא לו הוא עצמו בלתי חוקי – כגון הימנעות מתשלום מסים. במקרה כזה יש לשקול איך לנהוג במי שלא שילם מסים, ויש ספק לגבי חוקיות הקריאה לעשות זאת - אבל הימנעות מרכישת מוצרים היא פעולה חוקית לגמרי. אני גם בטוחה שלא נכון לנהל בוועדות הכנסת חקירות (מתוקשרות ומתלהמות) על פעולות ארגונים של החברה האזרחית.
אני מבינה את הכעס והעלבון שחשים תושבי התנחלויות על העובדה שיש אזרחי ישראל הקוראים להחרמת מוצריהם ולאי השתתפות במופעים באולמותיהם. אבל גם אלה תוצאות של חיים בדמוקרטיה. המחרימים מרגישים שהמתנחלים שוללים את הסיכוי שלהם לחיות במדינה צודקת ושוחרת שלום. דמוקרטיה פירושה חופש דעה, מחאה והכרעה דמוקרטית. החוק הזה לא יצליח להשתיק את המחאה – אבל הוא ודומיו בהחלט מחלישים את יכולת ההכרעה הדמוקרטית של הכנסת כי הוא מחליש את סמכותה המוסרית.
ייתכן שחלק מחברי הכנסת פשוט רוצים להגביל את מתנגדיהם, אבל לי נראה שהמציאות קשה יותר. חלק מחברי הכנסת באמת חושבים שאלה הם חוקים חשובים ומצוינים, ביטוי של פטריוטיות ושל שכל ישר. תגובה ראויה למה שהם רואים כמציאות רופסת המאפשרת יותר מדי חופש לפעול נגד אינטרסים של המדינה. הם לא מבינים כי החופש לתת ביטוי גם לאמירות מקוממות ולביקורת מוחצת הם חלק מהחוסן של חברה החיה במחלוקת ושואפת להכילה על מנת לאפשר קיום משותף. הם לא מבחינים בין מה שנכון לשמוע ואף לקבל, בין מה שנכון לשמוע ולחלוק עליו, בין מה שראוי לגנות אך לאפשר, ובין המעט מאוד שנכון לאסור. פטריוטיות מבחינתם היא השמעתן של דעות "נכונות" בלבד. אבל זה לא ילך.
ואולם, דווקא משום כך לא נכון להשליך את יהבנו על יועצים משפטיים, אמיצים ככל שיהיו, או על בית המשפט; הם אינם יכולים להיות חוד החנית של המאבק הזה. הבירור הפנימי הזה הוא בנפשנו. זה מאבק של כיכרות, ושל פמפלטים, ושל תנועות נוער. של בנייה ושל מחאה. ובעיקר של פעולה על מנת שנבחרי ציבור ידעו שדווקא כבוד למחלוקת והזדמנות לביטוי אמיתי של עמדות שונות והתחשבות בהן הם אלה שיאפשרו תביעה להסכמה כאשר צריך יהיה לפעול יחד לטובת הכלל. יש כמה כאנשים אלה בכל המפלגות: אנחנו צריכים שיטה שתכניס הרבה יותר אנשים כאלה לכנסת. בינתיים צריך לפעול בכל החזיתות, אבל לזכור שחוקים ומשפטנים בתפקיד אינם יכולים להגן על עם מפני עצמו ולשמור עבור עם את חירותו.
