להשתחרר מהשטחים, לא מהציונות
(פורסם לראשונה ב"הארץ" ביום 10 ביוני 2011)
במאמרו "להשתחרר מהציונות" קובע יצחק לאור, כי "איננו צריכים ללכת מכאן, ולא לוותר על חיינו. אבל למענם עלינו להשתחרר מהציונות" ("הארץ" 3.6). לטעמו, הציונות היא שאחראית לטעות הנוראה שגרמה לחלק מהעם לדבוק בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ולהתיישב בהם. עתה יש להודות בטעות ולוותר על הציונות.
מסקנתו של לאור שגויה, שכן ניתוחו בנוי על טעות קשה בנוגע למהותה של הציונות. התביעה לריבונות בשטחים אינה הכרחית לציונות, ולכן ויתור על הריבונות בהם אינו מחייב "השתחררות" מן הציונות.
בהיסטוריה של הציונות אכן היו ניסוחים, שהגדירו את מטרתה כאיחודו מחדש של העם היהודי וארצו, בצד הדגשות כי מטרת הציונות היא תקומה מדינית של העם היהודי בארץ ישראל. ואולם, בכל ההזדמנויות שבהן עמדה הנהגת היישוב היהודי בארץ לפני הבחירה בין מדינה יהודית בחלק מן הארץ לבין דבקות בחלום ארץ ישראל השלמה, היא בחרה, ברוב קולות גדול, באפשרות של עצמאות מדינית בחלק מארץ ישראל שיש בו רוב יהודי יציב ואשר בני המיעוט הערבי בו נהנים משוויון זכויות.
בדיון בכנסת באפריל 1949 אמר דוד בן גוריון את הדברים במפורש: "כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". זה היה החזון של ההכרזה על הקמת המדינה. רוב אלה שלאור מציין לשבח כמי שכבר ב-1967 התנגדו לנהוג בשטחים מנהג בעלים, כמו בן גוריון וישעיהו ליבוביץ, עשו זאת בדיוק על מנת לשמור על עצמאותה של המדינה היהודית.
כך גם עתה. מבחינת הרוב הגדול של הציבור היהודי בישראל, זה שרוצה בסיום הכיבוש וביצירת מציאות שבה במדינת ישראל נשמר רוב יהודי יציב והיא אינה שולטת בעם אחר המשולל זכויות אזרחיות ופוליטיות - המאבק הפנימי החשוב הזה אינו מבטא רצון להשתחרר מן הציונות, אלא רצון לאפשר את התנאים היסודיים להמשך מימושה. תקפותו של היעד הזה ודחיפותו גם אינם מותנים בכוונות הפלסטינים או בשאיפותיהם. לכאורה, אף ראש הממשלה מבין זאת ומצהיר על יעד זה. אלא שהוא וממשלתו אינם משדרים תמיכה עקבית ואמינה בו, ואינם עושים די לקידומו. הם נותנים את המפתח להתקדמות לקראת מימושו דווקא לצד הפלסטיני.
הבהרה זו חיונית לעתידנו כאן. הסיכוי לשלום תלוי בהכרתם של כל הגורמים באזור, כי מלחמה בישראל על עצם קיומה וזהותה היא מאמץ שלא יצלח. זו אינה חברה של "קורי עכביש" או של אנשים תלושים שבאו להשתלט על ארץ לא-להם בחסות הקולוניאליזם והאימפריאליזם. הוויכוח הפנימי בישראל על גורל השטחים איננו אוצל על האמונה בצדקת המפעל הציוני עצמו. המדינה הוקמה כשיאה של התנועה הציונית, שעיקרה הוא הרצון לממש את הצורך והמשאלה של יהודים לבנות במולדתם ההיסטורית גרעין לתקומה לאומית.
לכן, הסיכוי לשלום תלוי גם בהכרת אויבינו כי אפילו ללא הסכם מדיני עמם יעשה העם היהודי את הדרוש להמשך קיומו העצמאי, אף אם משמעות הדבר היא התיישבות רק בחלק מארצו. זיהויו של נרטיב ארץ ישראל השלמה עם השיח הציוני כולו אינו חוטא רק להיסטוריה. אירונית, הוא פועל דווקא לטובתם של מתנגדי החלוקה. יהודים וערבים כאחד.
רק ההבנה שמדובר כאן בוויכוח כואב ועמוק בתוך הציונות יכול לאפשר לציבור היהודי בישראל לקבל עכשיו, ובלי תלות בעמדות הצד השני, את ההחלטות הגורליות והכואבות שאנחנו חייבים לקבל, ולשמור יחד עם זה על תחושת הערבות ההדדית שהיא חלק יסודי מעוצמתו של העם. את הוויתור על שליטה פוליטית בחלק מן הארץ נקבל ונבצע מפני שיש לנו אידיאל ציוני משותף, שרק הוויתור הזה יוכל לשמר. דרך ההתקדמות תהיה תלויה, כמובן, בתנאים הפוליטיים והאסטרטגיים בארץ, באזור ובעולם.
זהו אכן האתגר הקיומי של הדור. די לנו לדחות את הקץ. שוב, כמו לפני הקמת המדינה, הגיע הזמן שנקבל אחריות על גורלנו, נסמן יעד בשם הציונות, ונתקדם בנחישות, בחוכמה ובאחריות.
