החוקיות של הענקת קצבאות הבטחת הכנסה ל"אברכי כוללים"

כידוע, בית-המשפט הגבוה לצדק הכריע בסוגיה זו לאחרונה (בג"ץ 4124/00 בעניין יקותיאלי), וקבע כי החל משנת התקציב 2011, "לא תעמוד עוד התמיכה באברכי כוללים מכוח הסעיף התקציבי בחוק התקציב השנתי". בעקבות פסק-הדין נדונה כעת בממשלה ובכנסת הצעת חוק, שנועדה לאפשר את המשך הענקת הקצבאות. בשורות הבאות אני מבקש לבחון באופן ביקורתי את ההכרעה של בג"ץ בנושא ולהעיר הערות לגבי החוקיות של הצעת החוק האמורה.

1. חוק התקציב כמקור סמכות. אחת הסוגיות שהתעוררו בפרשה הנדונה היא היחס שבין ההסדר הקבוע בחוק "מהותי", כלומר החוק הקובע את סמכותה של המדינה, ולעיתים אף חובתה, לשלם קצבאות (במקרה הנדון, חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980), לבין הוראות בחוק התקציב. בפרט, השאלה היא באילו נסיבות יש לפרש את הוראות החוק המהותי כ"הסדר שלילי", כך שהמדינה אינה רשאית לשלם קצבאות בתחומים המוסדרים בחוק זה, שלא בהתאם לאמות-המידה הקבועות בו. בהקשר הנדון, בסעיף 2 לחוק נקבעו תנאים שונים, שמי שמתקיים בו לפחות אחד מהם זכאי לגמלת הבטחת הכנסה; אך בסעיף 3 נקבע לכך סייג, שלפיו, בין היתר, "תלמיד הלומד במוסד שקבע השר בתקנות ובתנאים שקבע" לא יהיה זכאי לגמלה, אף אם מתקיים בו אחד התנאים שבסעיף 2. מכוח התקנות שהותקנו על-פי סעיף 3, נשללת הזכאות לגמלה מסטודנטים באוניברסיטאות, במוסדות להשכלה גבוהה וללימודים על-תיכוניים, מתלמידים בישיבות ובמוסדות תורניים. למרות הוראה זו, שנקבעה בסמוך לכניסת חוק הבטחת הכנסה לתוקף, ב- 1982, שולמה גמלה, שכונתה "גמלת הבטחת הכנסת מינימום" לתלמידים הלומדים בישיבות ("אברכי כוללים"), וזאת מכוח סעיף בחוק התקציב השנתי. הסעיף הזה נכלל בכל חוקי התקציב השנתיים מאז נכנס חוק הבטחת הכנסה לתוקף, כלומר מ- 1982 ועד 2010. האם הכנסת רשאית לקבוע הוראה בחוק התקציב המרחיבה את סכום הקצבאות או את הזכאים להן, מעבר לקבוע בחוק הבטחת הכנסה? סוגיה זו נדונה כבר בעבר, ובית-המשפט נמנע עד כה מלשלול את התוקף של הרחבה כזו (דוגמא מפורסמת לכך היא בג"ץ 381/91 בעניין גרוס, שם נקבע כי "החוק קובע הסדרי מינימום לחיילים משוחררים אך אין בו כדי למנוע מן הממשלה לתת יותר לאוכלוסיה חלקית מקרב החיילים המשוחררים... . הכנסת רשאית להקציב [בחוק התקציב – ב"מ] כספים נוספים למטרה זו... מעבר למה שהעניקה בחוק החיילים המשוחררים"). הסוגיה הזו לא הוכרעה בפרשת יקותיאלי (פס' 27 לפסק-הדין של הנשיאה ביניש), שכן ההוראה הנדונה בחוק התקציב נפסלה מטעם אחר, כמפורט להלן. אציין עם זאת כמה שיקולים עיקריים בהקשר זה: לכאורה, במקרה הטיפוסי החוק ה"מהותי" אינו קובע הוראות מפורשות בדבר הסדר שלילי. החוק קובע את התנאים שבהם קמה לאזרח הזכות (המינהלית, לא החוקתית) לקבלת הגמלה. חוק התקציב אינו מקנה לאזרח זכות דומה, אלא רק מעניק לממשלה הרשאה להעניק גמלאות נוספות. קשה גם לתחום את היקף התחולה של החוק המהותי: למשל, חוק הבטחת הכנסה מקנה לזכאים לכך גמלה בסכום מסוים, שאינו תלוי בהיקף הבקשות האחרות לגמלה; בעוד שחוק התקציב קובע סכום כללי (במקרה הנדון, כ- 110 מיליון ש"ח) שיחולק בין הזכאים, כך שסכום הגמלה משתנה משנה לשנה (כפי שאכן אירע במקרה הנדון). אולם, אני סבור שראוי לצמצם במידה ניכרת את כוחה של הממשלה להקצות כספים מכוח הוראות מסוג זה בחוק התקציב. במישור העקרוני, ראוי לשאוף לכך שאמות המידה לתקצוב יקבעו על-ידי הכנסת (בחוק המהותי) או לפחות יהיו כפופות לאישורה (בתקנות הנקבעות מכוח החוק המהותי). יעד זה אינו מושג כאשר ההקצאה היא מכוח חוק התקציב. בחוק התקציב אין נקבעות אמות מידה להקצאת הגמלאות, והסמכות לקבוע את ה"מבחנים" מסורה ל"הממונה על סעיף התקציב", כלומר לשר הנוגע בדבר (סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985). המבחנים להקצאה אינם טעונים אישור הכנסת, ובמרבית המקרים הם מתפרסמים רק לאחר האישור של חוק התקציב. קושי זה קיים גם אם אין הסדר של הנושא בחוק המהותי, אך הוא מתעצם כאשר הכנסת כבר הכריעה בסוגיה בחוק מהותי. במישור הקונקרטי הנדון כאן, אני סבור שיש בסיס סביר למסקנה שהחוק המהותי קובע הסדר שלילי. התכלית של חוק הבטחת הכנסה היא להבטיח קיום בסיסי בכבוד למי שאינו מסוגל להתפרנס, והכנסת נדרשה לשאלה האם הקדשת זמנו של אדם ללימודים צריכה להיחשב ככזו השוללת ממנו את היכולת להתפרנס. ההכרעה בשאלה זו אינה מובנת מאליה, ויתכן שעמדת הכנסת בעניין זה היא שגויה, בין משום שראוי להכיר בלימודים ככלל כסיבה ראויה לחוסר יכולת לעבוד ולהתפרנס, ובין משום שראוי להבחין לעניין זה בין לימודים במסגרות שונות או בתחומים שונים. אך זו הכרעה ברורה של הכנסת, וההכרה באפשרות לסטות ממנה באמצעות הרשאה בחוק התקציב אינה רצויה. אין מניעה לפיכך לקבוע כי ההרשאה שבחוק התקציב אינה מתירה לממשלה לפעול בניגוד לקבוע בחוק המהותי, במקרה זה חוק הבטחת הכנסה. בשולי הדברים אציין כי לשם הכשרת הענקת הגמלה אין הכרח בתיקון החוק, ודי בתיקון התקנות, שהרי רק מכוחן של התקנות שנקבעו על-פי סעיף 3 לחוק הבטחת הכנסה נשללה זכותם של אברכים בכוללים לקבלת הגמלה. 2. קביעת "מבחנים" להקצאת הגמלה. בנסיבות שבהן החוק המהותי אינו מתפרש כקובע "הסדר שלילי", כך שניתן עקרונית להקצות כספים גם מכוח הוראה בחוק התקציב, חלה מכוח סעיף 3א לחוק יסודות התקציב החובה לקבוע "מבחנים שוויוניים" שלפיהם יוענקו הגמלאות. בהקשר הנדון כאן, הופרה הדרישה לקבוע "מבחנים" במשך כעשרים שנים: לכל אורך השנים שבהן הוקצו הכספים שנועדו, לפי הסעיף בחוק התקציב, לשם "הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים", משנת 1982 ואילך, לא נקבעו מבחנים. סכום התמיכה, למעלה מ- 100 מיליון ש"ח בשנה, הוקצה בין האברכים בהתאם לשיקולים עלומים. בפסק-דינו בעניין יקותיאלי ציין בית-המשפט בהקשר זה כך: "רק לאחר הגשת העתירה [בשנת 2000 – ב"מ] החלה המדינה בגיבוש קריטריונים לקביעת הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מכוח הסעיף התקציבי. במהלך בירור העתירה ניסו העותרים מספר פעמים לקבל עדכון על ההליכים לקביעת הקריטריונים ופנו למדינה בבקשה לקבל עותק מהמלצות הוועדות השונות, אך נענו בשלילה. גם לאחר שנקבעו הקריטריונים סירבה המדינה להעביר עותק מן הקריטריונים לעיון העותרים ובית-המשפט, ורק בשנת 2005, כשני עשורים לאחר שהחל תשלום הגמלה, העבירה המדינה לעיון הצדדים את הקריטריונים". אפשר רק לתמוה מדוע לא ניתנה הכרעה שיפוטית בעניין זה כבר בסמוך להגשת העתירה, בשנת 2000, הקובעת שאין להקצות את הכספים בטרם נקבעו ופורסמו כדין המבחנים. כאמור, בשנת 2005 פורסמו המבחנים, ולפיהם זכאי לגמלה אברך, שהוא אזרח ישראל או תושב קבע, הלומד בכולל, המקיים שורה של תנאים, ובהם: יש לו שלושה ילדים לפחות, הכנסתו החודשית הכוללת אינה עולה על 60% מגובה הגמלה המשולמת מכוח ההרשאה התקציבית הנדונה, ואין בידי האברך ומשפחתו דירה נוספת, עסק או כלי רכב. מעת שנקבע בחוק התקציב כי הגמלה משולמת ל"הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים", קבוצת השוויון הרלבנטית כאן היא מצומצמת, והשאלה האם המבחנים שנקבעו הם שוויוניים היא בעלת משמעות מוגבלת למדי. השאלה העיקרית היא יש מגבלה על כוחה של הכנסת (והממשלה) להקצות כספי גמלה אך ורק לאברכי כוללים. 3. העיגון הפורמאלי לאיסור להפלות בחוק יסודות התקציב. בפרשת יקותיאלי קבע בית-המשפט כי הסעיף שבחוק התקציב בדבר הרשאה להעניק "הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים" אינו תקף, משום שהוא מפר את עיקרון השוויון. בית-המשפט ביסס זאת על הוראת סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. אני סבור שזוהי אמנם גישה רצויה, אך ביסוסה על הוראה זו אינו נקי מקשיים. כפי שציין בית-המשפט, סעיף 3א, שנחקק ב- 1992, נועד למנוע את התופעה שהיתה ידועה בשם "הכספים הייחודיים", שמכוחה הוקצו מכוח חוק התקציב כספי תמיכה בגופים שונים, על יסוד שיקולים מפלגתיים. בסעיף זה נקבעו, בעיקרו של דבר, שתי הוראות עיקריות: ראשית, "הוצאות הממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור ייקבעו בכל סעיף תקציב [בחוק התקציב השנתי] בסכום כולל לכל סוג של מוסדות ציבור" (סעיף 3א(ג) לחוק. ההדגשה הוספה); שנית, "הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים" (סעיף 3א(ד)). בית-המשפט נדרש כאן להתגבר על ארבעה קשיים עיקריים: האחד, חוק יסודות התקציב אינו חוק-יסוד. חרף זאת, בית-המשפט קבע כאן, בהסתמך על אמרות-אגב בפסקי-דין קודמים, כי "חוק התקציב השנתי כפוף לחוק יסודות התקציב", כלומר, כי "הוראה בחוק התקציב השנתי העומדת בסתירה להוראה בחוק יסודות התקציב אינה יכולה לעמוד". הבסיס לקביעה זו הוא, בעיקרו של דבר, ההתייחסות אל חוק התקציב כאל נורמה בדרגה נמוכה מדבר חקיקה ראשי, לאור מהותו. השני, החובה הקבועה בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב מתייחסת, כאמור לעיל, לתמיכה ב"מוסדות ציבור", המוגדרים שם כ"גוף שאינו מוסד ממוסדות המדינה, הפועל למטרה של חינוך, תרבות, דת, מדע" ועוד. בית-המשפט קבע כי אין מניעה להרחיב את החובה הזו גם על הענקת גמלאות לאנשים פרטיים, וזאת בהתבסס על העמדה שלפיה תכליתה של החלת חובה זו היא להסדיר גם הענקת תמיכות מסוג זה: "הסעיף התקציבי מכוחו משולמת גמלת הבטחת הכנסה לאברכי כוללים אמנם אינו מופנה למוסדות ציבור, אך הוא דוגמא למודל התמיכה שסעיף 3א מתייחס אליו, ושעקרון השוויון, המעוגן בסעיף 3א, נועד לחול עליו. ... העיקרון הקבוע בסעיף 3א חל על התמיכה באברכי כוללים, אם לא כפשוטו ובאופן ישיר, הרי כרוחו ובהתאם לרציונל העומד בבסיסו". קושי שלישי נובע מכך שסעיף 3א אינו קובע מגבלות ברורות על התחומים שלהם מותר להקצות כספים בחוק התקציב. כאמור, החובה לקבוע "מבחנים שוויוניים" מתייחסת לקביעת אופן ההקצאה של התקציב המיועד לפעילות בתחום מסוים, אך לא לעצם הקביעה לאילו תחומים יוקצו כספים. ההוראה הרלבנטית בהקשר זה היא זו המטילה חובה לקבוע בחוק התקציב תקצוב בסכום כולל לכל סוג של מוסדות ציבור, או, לצורך העניין כאן, לכל סוג של הענקת גמלה או תשלומי העברה. כאמור, סעיף 3א נועד למנוע קביעה בהוראות התקציב של מוסדות המנויים בשמם, בלא שיפורטו אמות-המידה לתמיכה בהם דווקא. כלומר, הדרישה היא שההקצבה תקבע בנורמה "כללית" ולא בנורמה "פרטית". בהקשר הנדון כאן אין מדובר כמובן בתמיכה באנשים המנויים בשמם, אלא בקבוצה שמתקיימים בה המבחנים המקובלים ל"כלליות" של נורמה, קבוצת "אברכי הכוללים". הוראות חוק התקציב כוללות הרי, כך ניתן להניח, תמיכה בקבוצת "המוסדות להשכלה גבוהה", ובנפרד תמיכה ב"כוללים", ובמוסדות אחרים המאופיינים לפי תחום העיסוק שלהם. הקביעה של בית-המשפט שלפיה סעיף 3א מחייב לנהוג בשוויון גם בקביעת ה"סוג" של פעילויות שיזכו בתמיכה מכוח חוק התקציב מרחיבה את הדרישה ל"כלליות" לעבר הדרישה ל"שוויון". זוהי קביעה שעשויות להיות לה משמעויות מרחיקות לכת בכל הקשור להיקף הביקורת השיפוטית על חוק התקציב השנתי. לבסוף, קושי רביעי נובע מכך שסעיף 3א אינו קובע הסדר מפורט באשר לשאלה באילו מקרים ניתן להכיר בתוקפה של הקצאת כספי תמיכה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון. בית-המשפט קבע בהקשר זה שיש להחיל כאן את פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בלשונו של בית-המשפט: "הכול יסכימו כי על אף חשיבותה ומרכזיותה של הזכות לשוויון, אין היא זכות מוחלטת. כשאר הזכויות בחברה המודרנית, גם הזכות לשוויון נסוגה, במקרים המתאימים, אל מול זכויות או אינטרסים נוגדים, ויש מצבים בהם נקבע כי ההפליה או הפגיעה בשוויון אינה בלתי חוקתית. לפיכך, נותר לנו לבחון אם הפגיעה בזכות לשוויון שיוצרת התמיכה באברכים על פי העיגון בחוק התקציב עולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". ככל הנראה, בית-המשפט מחיל כאן את פסקת ההגבלה מכוח היקש (במסגרת מה שמכונה לעיתים "פסקת הגבלה שיפוטית"). הקשיים הללו, כל אחד לעצמו ובהצטברם יחד, מעוררים ספק האם המסלול שנבחר כאן – החלת ביקורת שיפוטית על הוראה בחוק התקציב בהתבסס על סעיף 3א לחוק יסודות התקציב – הוא המיטבי. בפני בית-המשפט עמדו שתי דרכים חלופיות: האחת, שכבר הוזכרה לעיל, היא הקביעה שכוחה של הממשלה להקצות כספים כפופה בכל מקרה למגבלות שנקבעו בחוק המהותי (במקרה זה, חוק הבטחת הכנסה), ואין בהרשאה שבחוק התקציב השנתי כדי להסיר את המגבלות הללו. כלומר, ניתן היה לפרש את ההרשאה התקציבית ככפופה להסדרה חוקית של האפשרות להעניק את התמיכה, למשל בדרך של תיקון חוק הבטחת הכנסה או התקנות שקבועות בו. הדרך השנייה היא "דרך המלך" של הביקורת השיפוטית, כלומר קביעה כי ההוראה שבחוק התקציב השנתי מהווה פגיעה בזכות היסוד לשוויון, הנכללת במסגרת הזכות לכבוד האדם המעוגנת מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין זה ברור מדוע נמנע בית-המשפט מלפסוע בדרך סלולה זו, שכבר הוכרה, עקרונית, בפרשת עדאלה (בעניין איחוד המשפחות) ובמקרים אחרים. דרך זו תהיה בלתי נמנעת אם הכנסת אמנם תתקן כעת את חוק הבטחת הכנסה, באופן שיאפשר את הענקת הגמלה לאברכי כוללים. 4. הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים כהפליה. השאלה המהותית, והיא העיקרית בשיח הציבורי כיום, היא האם הענקת הגמלה לאברכי כוללים מהווה הפליה. בג"ץ קבע בהקשר זה כי מדובר בהסדר מפלה, וכי אף אם ניתן היה להכיר בכך שההסדר נועד ל"תכלית ראויה" שעניינה הכרה בחשיבות של הלימוד בכוללים (ובית-המשפט נמנע מלקבוע כך), הפגיעה הנובעת מהסדר זה בעקרון השוויון היא "בלתי מידתית", שכן ניתן להשיג את התכלית באמצעות הענקת תמיכה דומה גם למי שלומד במסגרות אחרות. אני מבקש להטיל ספק בעמדה זו. דומני שהבעיה שנוצרה כאן נובעת מן הקישור השגוי שיצרו יוזמי הענקת התמיכות הנדונות בין התשלומים לאברכים לבין גמלת הבטחת הכנסה. לעניין חוק הבטחת הכנסה יתכן שיש אכן קושי להצדיק את ההבחנה בין תלמידים במסגרות השונות (מוסדות להשכלה גבוהה, ישיבות תורניות וכדומה) לבין תלמידי כוללים. הלומדים בכל המסגרות מממשים את זכויותיהם לכבוד, לחינוך, לדת (במקרים המתאימים), ועוד, והפגיעה בהם עקב שלילת זכותם לגמלת הבטחת הכנסה היא דומה במהותה. אולם, אני סבור שאין מניעה להכיר בחוקיות של החלטה להעניק מלגות מתקציב המדינה לאברכי כוללים. ההקצאה של מלגות לתלמידים הלומדים במוסדות לימוד כלשהם היא ביטוי לעמדת המדינה באשר לצורך לעודד לימודים בתחומים מסוימים. הענקת המלגות היא גם ביטוי להכרה בכך שחובתה של המדינה ליצור תנאים שיאפשרו לכל אזרחיה לממש את זכות היסוד שלהם לחינוך, בלא תלות במצבם הכספי. כלומר, יש כאן ביטוי להיבט ה"חיובי" של הזכות לחינוך, ובמקרים מתאימים של חופש הדת. טעם אחד לעמדה שלפיה אין כאן הפליה, שהוזכר בפסק-הדין אך לא נדון בהיעדר בסיס עובדתי מספיק, הוא ההערכה שהמדינה מעניקה שפע של מלגות גם לתלמידים הלומדים במוסדרות לימוד אחרים. יתכן שסכומי המלגות הללו עולים על המלגות לאברכי הכוללים ויתכן הם נופלים מהם (המסקנה תלויה, בין היתר, בשאלה האם מתחשבים גם בתמיכה העקיפה של הממשלה, הנובעת מן התמיכה הציבורית בהפעלת מוסדות הלימוד, בשכר המורים, וכדומה), אך ספק אם יש בסיס למסקנה כי קיים כאן בהכרח פער משמעותי לטובת אברכי הכוללים. אך לכך ניתן להוסיף טעם שני, שיהיה תקף אף אם המדינה תחליט, משום מה, להקצות מלגות אך ורק לאברכי כוללים. איש לא יחלוק, כמדומני, על הקביעה כי אין פגם בחוק שלפיו המדינה תעניק מלגה בסכום מסוים לכל תלמיד במוסד להשכלה גבוהה הלומד, לשם דוגמא, באחד מתחומי המדע. אין מניעה גם לקבוע כי המלגה תוענק רק לנזקקים מקרב תלמידים אלה, בהתאם לאמות מידה רלבנטיות. קביעה זו של הכנסת עשויה בהחלט להיות שגויה, למשל משום שיש חשיבות רבה יותר מבחינת החברה לעודד לימוד של מקצועות בתחום מדעי הרוח, בשל תוכנם או בשל ההערכה שלאור סיכויי ההשתכרות הגבוהים יותר בתחומי המדע, התמיכה במדעי הרוח נחוצה יותר. אך אין בהערכה זו כשלעצמה כדי להוביל לקביעה שהמדיניות הנדונה היא פסולה משום שהיא מפלה. הסיבה לכך היא זו: מדיניות היא מפלה אם היא מבוססת על שיקולים בלתי ענייניים או שסביר להניח שהיא צפויה לגרום השפלה או פגיעה בכבוד של מי שאינם זוכים בהטבה. בדוגמא ההיפותטית שלעיל תנאים אלה אינם מתקיימים, ומכאן המסקנה שאין מדובר בהפליה. מה דינה של הענקת מלגות לאברכי כוללים? אני סבור שהמדיניות הנדונה אינה צריכה להיחשב לכזו שגורמת השפלה או פגיעה בכבוד של התלמידים במוסדות הלימוד האחרים, שאינם זוכים, לפי ההנחה, במלגה כמו זו שזוכים לה אברכי הכוללים. אין מדובר כאן בפגיעה של מי שנמנים עם קבוצת מיעוט, המובחנת על בסיס השתייכות קבוצתית כלשהי; ואין מדובר במדיניות המנציחה פערים, סטיגמות שליליות, וכיוצא באלה. במילים אחרות, אין מדובר כאן בהפליה "חוקתית". השאלה הקשה יותר היא לגבי התנאי האחר שהוזכר לעיל, ואשר עניינו השאלה האם ההעדפה של אברכי הכוללים מבוססת על שיקולים ענייניים. לכאורה, ההעדפה עשויה להתבסס על שיקולים עניינים, כמו השאיפה להתמודד עם המצוקה הכספית של האברכים ומשפחותיהם, או ההכרה בחשיבות הלאומית של לימוד תורה בכוללים (תוך הבחנה בין לימוד בכוללים לבין לימוד במסגרות תורניות אחרות). אך אני מעריך, וזוהי השערה בלבד, שהגורם המרכזי שבגינו פסק בית-המשפט כי מדובר כאן בהפליה הוא ההערכה שההכרעה של הכנסת בסוגיה זו אינה מבטאת את עמדת הרוב שלפיה מוצדק לתמוך בלימודים בכוללים. כידוע, בקרב הציבור הלא-חרדי בישראל (ואולי גם בקרב חלק מבין אלה הנמנים עימו) קיימת התנגדות רבה לתרבות הלימודים בכולל, משום שאינה יצרנית, אינה מוגבלת בזמן, מנציחה עוני, ועוד. ההנחה הסמויה היא לכן שהחלטת הרוב לתמוך באברכי הכוללים מבוססת על שיקולים שאינם ממין העניין, קרי השאיפה לרצות את חברי-הכנסת המייצגים את הציבור החרדי. כלומר, ההצהרות של התומכים בהענקת המלגות, כי הדבר נובע משיקולים "ענייניים" אינן משקפות את המצב לאשורו. בהנחה שהערכה זו שאני מייחס לבית-המשפט היא נכונה, השאלה היא לכן האם המבחן הראוי להכרעה כאן הוא סובייקטיבי – מהם השיקולים שהנחו בפועל את חברי-הכנסת בהחלטתם להעניק את המלגות לאברכים – או אובייקטיבי – האם קיימים טעמים ענייניים שיכולים היו להצדיק את המדיניות הנדונה? לדעתי, ולצערי לא אוכל להרחיב בכך כאן, יש להחיל את המבחן הסובייקטיבי רק כאשר השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה הם שיקולים המבטאים כוונה לפגוע בקבוצה כלשהי בחברה, כלומר שאיפה למנוע תמיכה מתלמידים הלומדים במוסדות מסוימים מתוך עוינות כלפיהם או מתוך מניע זדוני אחר. במקרים אחרים, והמקרה הנדון נכלל בהם, יש להסתפק בהחלת המבחן האובייקטיבי. אם אמנם כך, וזהו כמובן "אם" משמעותי שהרי אינני מביא כאן טעמים לתמיכה בעמדה זו, השאלה שבה עלינו לעסוק היא האם יתכנו טעמים סבירים להענקת תמיכה באברכי הכוללים. אני סבור שהתשובה לכך היא בחיוב. ניתן בהחלט לסבור שגם אם ראוי לצמצם את היקפו של מוסד הלימוד בכוללים, אין לעשות זאת בדרך של פגיעה ברווחתם של משפחות האברכים. כאמור, אינני טוען שעמדה זו היא בהכרח נכונה, ולו אני נדרשתי להביע את עמדתי ביחס אליה, יתכן שהייתי שולל אותה. אך היא נראית לי עמדה סבירה, שיכולה להוביל להכרה בחוקיות – גם אם לא בתבונה – של החלטה להעניק מלגות לאברכי כוללים. אגב, דווקא לאור מסקנתי לעיל, אני מצדיק את המאבק הציבורי – שבראשו הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה – נגד הצעת החוק הנדונה כאן, שכן מקומו של מאבק נגד הצעת החוק (אם אמנם תוסדר בחוק "מהותי", ולא בחוק התקציב בלבד) הוא במישור הציבורי והפוליטי, אך לא במישור המשפטי.