תוכנית לוין-רוטמן לשינוי מערכת המשפט: ניתוח מקיף והצעה לדיון
לפני שבועות ספורים נפל דבר בישראל: שר המשפטים הנכנס, ח״כ יריב לוין, הציב על סדר יומה של הממשלה תוכנית שאפתנית, מקיפה ונרחבת לשינוי מערכת המשפט, שלא הוצעה כמוה מעולם בישראל. ימים ספורים לאחר מכן הוגשו לוועדת חוקה, חוק ומשפט שתי הצעות מטעם יו״ר הועדה, ח״כ שמחה רוטמן, ליישום קונקרטי של תוכנית לוין באמצעות שינויים נרחבים בחוק-יסוד: הכנסת וחוק-יסוד: הממשלה (להלן: תוכנית לוין-רוטמן). שינויים אלה עתידים להביא לשינויים נרחבים במבנה וסמכויות הרשות השופטת, כולל ובפרט בבית המשפט העליון, ולשינויים נרחבים במבנה וסמכויות מערך הייעוץ המשפטי לממשלה. מאז הוכרזו תוכניות אלה, קמה סערה ציבורית ומשפטית חסרת תקדים. הניתוח הנוכחי נכתב מתוך התבוננות כאובה ומודאגת במציאות של השבועות האחרונים. אלה ואלה צודקים ואלה ואלה טועים. בה בשעה ששני המחנות מציירים את המאבק ביניהם כמקרה ברור של שחור ולבן, החלל ביניהם הולך וגדל, והוא כמעט ריק מניתוחים ופתרונות.
מטרת הרשימה הנוכחית להניח שני טיעונים ועל בסיסם לשרטט את ראשיתה של מפת דרכים למילוי החלל הריק בין המחנות.
ראשית, חלק ניכר מהטענות שמפנים לוין, רוטמן ותומכיהם כלפי מערכת המשפט מוצדקות, לפחות חלקית. אלה טענות שהועלו לאורך שנים ונדחו בצורה עקבית למדי בידי מערכת המשפט, אם כי יש לציין כי לאורך השנים גם הובילו לכמה תיקונים ושינויים שאינם נדונים במידה מספקת בשיח הציבורי. חשוב להכיר בצדקת הטענות כלפי מערכת המשפט לא כצעד טקטי או שכנועי (ייתכן שמבחינה טקטית עדיף לנקוט בגישת הדחייה הגורפת שמובילה מערכת המשפט כיום), אלא, בפשטות, כי הן נכונות.
שנית, הגם שהטענות ראויות לטיפול, תוכנית לוין-רוטמן במתכונתה הנוכחית אינה הדרך לטפל בבעיות מערכת המשפט. נהפוך הוא, היא צפויה להביא לקריסת הפרדת הרשויות בישראל ולהתדרדרות חדה של השירות הציבורי. הדאגה הציבורית העמוקה שמעוררת התוכנית אולי מעוררת פיהוק בקרב מי שהתרגלו לקריאות ״זאב, זאב״ חוזרות ונשנות כל אימת שמועלית רפורמה משפטית חדשה על הפרק, אבל הפעם הזאב התייצב, והדאגה מוצדקת. על מנת לבאר את הבעיה, אציג את התוכנית במלואה (על בסיס מה שהוצג לציבור עד היום, ותוך התייחסות להבדלים בין ההצעות) ואנתח את רכיביה על רקע מבנה הפרדת הרשויות הקיים בישראל. לא כל רכיבי התוכנית בעייתיים, אולם רובם המכריע – והמכלול שהם מייצרים – מסוכן מאוד.
הרובד השלישי של רשימה זו מוקדש לשרטוט מפת דרכים ראשונית של ״מה כן״. כיצד ניתן לשפר את מערכת המשפט, לחזק את הפרדת הרשויות בישראל, ולהגביר את האמון במוסדות השלטון? אלה שאלות כבדות משקל והרות גורל ואיני מתיימרת לדעת את התשובות. רבים וטובים הציעו הצעות, אולם איש אינו יודע – ואל לאיש לטעון כי הוא יודע – את הדרך ליעדים נכספים אלה. לפיכך, ברצוני להציע מספר כיוונים זהירים למחשבה ולדיון, שצריך להתקיים בצורה רחבה, מתוך הכרה בקוצר הרואי האנושי וברמת הסיבוכיות של הבעיה.
האם מישהו יכול להסביר לי איך הופכים יום ללילה? איך יכול להיות שאם השופטים שלא נבחרו בצורה דמוקרטית משתלטים על נבחרי הציבור, זה נקרא "דמוקרטיה", ואם נבחרי הציבור שולטים, זה נקרא "קץ הדמוקרטיה"?! תגובות ניתן לשלוח למייל שלי benisrael998877@gmail.com
אינני משפטן (למרות שהרשיתי לעצמי להסתמך על החוק ולטעון שטעה פרופ' פרידמן בטענתו "החוק מתיר למנות אדם שהוגש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה"), ולכן לא אכנס לעומקם של הטיעונים המשפטיים במאמר, אבל אני מרשה לעצמי לחרוג מהפתגם "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", ולטעון שבמהלכים פוליטיים ראוי לבחון לא רק את תוכן המהלך (כאן, שינוי חוקים ונוהלים), אלא גם את העטיפה שבה עוטפים את המהלך כשמסבירים את מטרתו/חשיבותו לציבור.
הדבר הבולט בעיני בעטיפה של 'ההפיכה המשפטית' הוא ההטעיה המתמשכת בפרטים שונים המרכיבים את המהלך הזה, ואתן רק דוגמה אחת:
טענה חוזרת של מובילי המהלך היא שלציבור אין אמון במערכת המשפט (וצריך לשקמו), אבל הטענה הזו נסתרת ע"י עובדות הידועות לכל מי שרק קצת מתעניין, ולכן ברור שהן ידועות למובילי…